הפיגועים הנוראים בפריז והרצח של אזרחים צרפתים בבתי קפה, מחוץ לאצטדיון כדורגל או באולם הופעות רוק, גררו שלל תגובות בשיח הציבורי הישראלי, בתוכן אלה של קהילת ה"מומחים לענייני ערבים" – הקהילה שבה כידוע אין ערבים ושמשמיעה דעות של ערבים כמושאים בלבד.
בשיח הזה בולטות שלוש אקסיומות עיקריות. ראשית, הנגדה בין "תמימותן" של מדינות אירופה, קולטות ההגירה המוסלמית, לבין הרוע המוחלט המוסלמי שצמח להן מתחת לאף. לאקסיומה זו, שבוודאי קיבלה דחיפה מ"אללה אסלאם" של צבי יחזקאלי – סדרה שבעמותת קשב הגדירו כ"עתירת הטעיות וסילופים" – התלוותה לעתים מעין אנחת רווחה, שלא לומר שמחה לאיד, ברוח "מגיע להם". אקסיומה נוספת היא כי מדובר באירועי ה"11/9" של אירופה; פיגוע טרור שרק אם ייענה במתקפה רבתי על ארגון המדינה האסלאמית – אופציה עמומה למדי בהתחשב בעובדה שאין באמת מדינה כזו – יוכלו אזרחי אירופה לשוב לישון בשקט. המצדדים באקסיומה זו נזכרו בוודאי בערגה בהתקפה האמריקאית על עיראק ובהגעתם של נחתים אמריקאים על נושאות מטוסים למזרח התיכון. אקסיומה שלישית הייתה כי מדובר בהתנגשות בין ציביליזציות, וכי עצם המתקפה נגד צרפתים בפריז חוצה את הגבול המוכר של פיגועי טרור וכעת ניתן כבר לדבר על התנגשות "בינם" ל"בינינו".
אין ברשימה קצרה זו כדי להתמודד בצורה רצינית ומעמיקה עם שלוש האקסיומות הללו. אבל אפשר וחשוב לנסות ולאתגרן כדי להימנע מחשיבה הכוללנית והפשטנית השלטת בישראל כיום.
ראשית, באירופה אכן חיים מוסלמים, ואזרחי צרפת שדתם מוסלמית מהווים כ-7.5% מהאוכלוסיה, האחוז הגבוה ביותר באירופה. רוב אזרחי צרפת המוסלמים הם ממוצא אלג'יראי ומרוקני, עדות לעבר האימפריאלי של צרפת בצפון אפריקה. בביקור היסטורי באלג'יריה בשנת 2012 ביקש נשיא צרפת פרנסואה הולנד "להכיר בסבל שגרם הכיבוש הצרפתי באלג'יר" ולפתוח דף חדש ביחסים בין שתי המדינות. עם זאת, אזרחי צרפת ממוצא אלג'יראי עדיין סובלים מאפליה בהיבטים רבים בחייהם.
עם זאת, אין קשר בין הפיגועים בפריז לבין העובדה שבצרפת חיים מוסלמים. למעשה, במסע הרצח הזה היו הרבה יותר הרוגים מוסלמים – ביניהם האחיות ממוצא תוניסאי הודא וחלימה סעדי, הכנר האלג'יראי ח'יר א-דין סחבי והארכיטקט המרוקני מוחמד אמין אבן אל-מובארכ – מאשר רוצחים מוסלמים. מדקלמי ה"אין ערבים אין פיגועים" בישראל, שחולמים על אירופה "קלאסית" שבה רק לבנים ונוצרים חיים בצרפת או בגרמניה, שכחו לאן הוביל המרשם הזה בפעם האחרונה. בעמדה "פרו-ישראלית" כזו, כביכול, מצדדת כיום מרין לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית", ואביה ז'אן-מארי, מייסד המפלגה, שטען כי "תאי הגזים הם הערה שולית בהיסטוריה של מלחמת העולם השניה". בהדרגה מתברר כי מה שבצרפת מזוהה עם ימין פאשיסטי נחשב בישראל למיינסטרים. ישראלים יהודים, החיים במדינה המפלה ערבים מעצם מוצאם ודתם, מתקשים אולי להתרגל לרעיון כי המוסלמים, היהודים והנוצרים שחיים בצרפת הם אזרחים צרפתים לכל דבר.
שנית, לגבי הזבנג וגמרנו של ה"מלחמה בטרור", האם לא למדנו די? "תנו לצה"ל לנצח" הוביל את אזרחי ישראל לשרשרת של הפסדים. ארצות הברית, בתגובה לפיגועים שביצעו חמישה עשר מחבלים סעודים, יצאה למלחמה נגד אל-קאעדה באפגניסטאן דווקא, ומשם המשיכה ליעד הבא – מלחמת חורמה על עיראק בטענה הכוזבת, מלכתחילה ובדיעבד, כי יש בה נשק להשמדה המונית. מאז הפלישה האמריקאית לאפגניסטאן בשנת 2001 נהרגו במדינה, ובשכנתה פקיסטאן, מעל ל-150 אלף איש (לפי אמדן אמריקאי), ומאז הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 נהרגו במדינה מעל לחצי מיליון עיראקים.
לאובדן החיים הזה יש מחיר. הוא מתבטא בין היתר בהתפוררותה של המדינה, באבדן הבטחון האישי, בעוני, במחסור בתרופות, בפליטות, בהיעדר קורת גג, בתחושת תסכול והיעדר תקווה, בשנאה למערב, ברצון להגר מהמדינה ובהתחזקות האמונה הדתית. הפלישות האמריקאיות לאפגניסטאן ולעיראק, כך יודעים הכל כיום, חיזקו את חוסר היציבות במזרח התיכון והעלו את קרנה של אל-קאעדה, שבהמשך פינתה את מקומה למדינה האסלאמית. מי שחשב שהזבנג האמריקאי יביא לעולם טוב יותר צריך להתעורר כל בוקר ולדמיין כיצד נראים 650 אלף הרוגים ומה זה עשה למזרח התיכון ובסופו של דבר, במישרין או בעקיפין, גם לאירופה.
שלישית, לגבי הקו המפריד "בינם" ל"בינינו". את "התנגשות הציווליזציות" כתב סמואל הנטינגטון בשנת 1996. את ההקדמה למהדורה בעברית כתב, איך לא, פרשן "ישראל היום", דן מרגלית. הספר מעניין, אולם הוא הפך לאופיום להמונים בארץ – בתקשורת, באקדמיה ובממשלה. עבור ישראלים רבים מאוד הוא מספק פתרון פלא, גלולת אנטי-חשיבה, למצב שלפנינו.
רוב רובם של המוסלמים בעולם – כולל בלבנון, בתוניסיה, ברשות הפלסטינית, בחמאס, בחזבאללה ואף בקרב ארגוני המורדים בסוריה – מגנה בחריפות את הפיגועים בפריז ואת מבצעיהם. כיצד, אם כן, הפכו הפיגועים ל"התנגשות של ציוויליזציות"? האם באמת בצד אחד של הציוויליזציה נמצאים פרנסואה הולנד, בנימין נתניהו, חסן נסראללה, אבו מאזן, ברק אובמה, איסמאעיל הניה, דייויד קמרון ועבד אלפתאח א-סיסי, ובצד השני ניצבים אבו-בכר אל-בגדאדי ואיש סודו אבו עלאא אל-עפרי (אם הם עדיין בחיים)? התשובה היא כמובן שלילית. בשני הצדדים נמצאים שחקנים ערבים ומוסלמים שונים, הנתמכים על ידי שחקניות שונות בזירה הבין-לאומית שלכל אחת מהן קשת של אינטרסים.
ההתלהבות הישראלית ממנטרת "מלחמת הציוויליזציות" משרתת בעיקר מטרה פוליטית המציגה את ישראל כראש חץ מערבי נגד ציר הרשע במזרח התיכון. מכיוון שכך אין טעם לדבר על הכיבוש ובוודאי שלא על הפלסטינים; אלה משתייכים ל"רעים" וישראל ל"טובים", ובין שני הכוחות הקמאיים הללו מתנהל מאבק אדירים שישראל והפלסטינים הם רק פסיק קטן בו. הדבר אומר משהו בעיקר עלינו ועל מה שנהיינו, ולאו דווקא על ה"התנגשות".
בשנים האחרונות קיצונים אסלאמים עינו, אנסו, שרפו, פוצצו, ביתרו ורצחו אלפים רבים של ערבים, רובם הגדול מוסלמים, ברחבי המזרח התיכון, אך רק הפיגועים בפריז עוררו בחברה הישראלית את תפיסת "מלחמת הציוויליזציות". האם ישראלים לא יכולים להזדהות עם קרבנות רצח אלא אם כן הוא מבוצע באירופה?
ספק אם יש התנגשות בין ציוויליזציות. אולם אם הציוויליזציה הישראלית חשה כאב רק כאשר ניגר דם אירופאי, מצבנו מצער מאוד.
