על רקע משבר הפליטים הטורד את מנוחתה של אירופה מצטברים דיווחים על כוונותיו של האיחוד האירופי להעניק סיוע ותמריצים כלכליים למספר מדינות באפריקה ובמזרח התיכון, שישתפו עמו פעולה בבלימת כניסתם של פליטים חדשים ליבשת.
המאמצים בזירה האפריקאית החלו סביב שנת 2014, במסגרתם התחייב האיחוד להקמת קרן נאמנות בשווי שני מיליארד דולר עבור מדינות אפריקה הכלולות ביוזמה; מתוכם, 45 מיליון דולר מיועדים למדינות קרן אפריקה, בהן גם סודאן ואריתריאה. החתירה של האיחוד לשיתוף פעולה עם סודאן ואריתריאה מעוררת ביקורת רבה מצד ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים, בשל היותן נתונות לשלטון דיקטטורי צבאי ואחראיות להפרה מתמשכת של זכויות אדם ואזרח, לביצוע פשעים נגד האנושות ובמקרה הסודאני גם לטיהור אתני ולפשעי מלחמה.
שתי המדינות הללו הן שיאניות ב"יצוא" פליטים ומעורבות, כל אחת בדרכה, בסחר בבני אדם ובהברחתם של פליטים ליעדים שונים. אחת הדוגמאות הקיצוניות לכך היא חלקו של המשטר האריתראי בהברחתם של אריתראים לישראל, הכוללת חטיפה של בני אדם למחנות עינויים בסיני למטרות דרישת כופר, באופן שנע בין העלמת עין לבין גריפת רווח ישיר מצד אנשי הממשל ורשויות הביטחון. דוגמה עגומה נוספת היא הקשרים שהתבססו בין מבריחי מהגרים אריתראים לאירופה דרך לוב לבין המשטרה הסודאנית, המאפשרים חטיפה של נתינים אריתראים בסודאן באצטלה של מעצר חוקי והפעלת לחץ ואלימות על המהגרים בשלבים השונים של מסלולם, המניבים רווח כלכלי.
התמריצים הכלכליים מאירופה משתלמים יותר מהרווח על פעילות המבריחים, והשפעתם כבר ניכרת בשטח. על כך מעידה פעולת המעצר והגירוש ההמונית שהתבצעה בחודש מאי האחרון. גורמים שונים מעריכים כי בין 400 ל-1300 איש נעצרו וגורשו – חלקם מאזור הבירה ח'רטום ואחרים מאזורים הקרובים יותר לגבול עם לוב. אין זו הפעם הראשונה שסודאן מגרשת אריתראים חזרה לארצם, אולם ההיקף המשוער של הפעולה האחרונה מעיד על עליית מדרגה בהתעמרותה של ממשלת סודאן במבקשי מקלט ופליטים אריתראים הנמצאים בשטחה. בהקשר זה מציינת פעילת האופוזיציה וזכויות האדם האריתראית מרון אסטפנוס כי גם בצד האריתראי ניכרו לאחרונה מאמצים מוגברים לשלוט בתנועה באזור הגבול בין המדינות, ומשום כך הבריחה מאריתריאה לסודאן הפכה קשה יותר.
מלבד חשיבותו של הגורם האירופי, היחס הנוקשה של סודאן כלפי מהגרים אריתראים נטוע היטב בשני גורמים נוספים: מדיניות הערביזציה הגזענית של סודאן, במסגרתה נדחקות לשוליים זה עשורים קהילות אפריקאיות רבות, ויחסי אריתריאה וסודאן השכנות לאורך השנים. במהלך המאבק של אריתריאה לעצמאות מאתיופיה (1961—1991) תמכו ממשלות סודאן באופן ישיר ועקיף בתנועות השחרור האריתראיות, בין היתר בשל תמיכתה רבת השנים של אתיופיה בתנועות המורדים הדרום-סודאניות. סודאן תמכה תחילה ב"חזית לשחרור אריתריאה" בעלת הגרעין המוסלמי, הקשור מבחינה אתנית לבני הבז'ה שבמזרח סודאן, אך בהמשך גם ב"חזית העממית לשחרור אריתריאה" בהנהגת אסיאס אפוורקי הנוצרי. באכזריות לא מבוטלת הביא אסיאס להבסת החזית המתחרה במלחמה פנימית, ובסופו של דבר תפס את מושכות ההנהגה של אריתריאה המשוחררת.
המאבק הארוך והאלים לעצמאות הביא להגעתם של הפליטים הראשונים מאריתריאה לסודאן ב-1967, בעיקר מכפרים מאזור הגבול ומקבוצות אתניות מוסלמיות חופפות או קרובות לאלו שבצד השני. בעקבות התפשטותה של הלחימה לפנים מחוז אריתריאה, למרכזים העירוניים ולאזורים נוצריים, חלה עלייה של עשרות אלפים במספר הפליטים שהגיעו לח'רטום ולערים נוספות באמצע שנות השבעים, והרכבם האתני, החברתי והדתי השתנה בהתאם. קשריה של ממשלת סודאן עם תנועות השחרור חייבו אותה להגן על הפליטים, אולם על רקע העלייה המשמעותית במספרם היא פעלה להותירם כ"אורחים מבחוץ" באמצעות הגבלת אפשרויות התיישבותם ותחימת מרביתם למחנות פליטים.
בשנת 1993 הפכה אריתריאה לעצמאית מאתיופיה. פליטים אריתראים מרחבי העולם שבו בהמוניהם למולדתם, אולם רבים אחרים כבר השתקעו בפזורה או התנגדו ל"חזית העממית", מה שהעמידם בסכנה ואף הביא לעזיבתם של פליטים חדשים. ההידרדרות החריפה במצב זכויות האדם באריתריאה, כמו גם הלחימה המחודשת עם אתיופיה בסוף המילניום, הביאו לניסיונות ההגירה ההמוניים מאריתריאה שנמשכים עד היום.
בשנים האחרונות מקיימים אסיאס אפוורקי ונשיא סודאן עומר אל-בשיר קשר חשדני אך קרוב ביניהם, משום שהם זקוקים זה לזה בהקשר הגיאופוליטי הרחב של קרן אפריקה ובמאבק בתנועות אופוזיציה ביתיות המוצאות מקלט במדינה השכנה. בשל כך משיגה אריתריאה את מבוקשה; אריתראים בסודאן חווים קשיים מצד השלטונות ופעילי אופוזיציה המוכרים למשטר עומדים בסכנת הסגרה.
מלבד אלפים הרואים בסודאן מדינת מעבר, שוהים בה כיום כ-112,000 אריתראים – מרביתם במחנות הפליטים במזרח המדינה. פעילים חברתיים מסודאן מדווחים כי מצבם הנוכחי של הפליטים הוא בכי רע, אך יושבי הערים עדיין נהנים מיתרון תעסוקתי מסוים בהשוואה לדרי המחנות. הפליטים נעצרים, עוברים התעללות פיזית ומינית ונדחקים לחיי עוני ואי-ודאות. בשל העובדה כי עובדי נציבות האו"ם לפליטים בסודאן הם סודאנים המקורבים לממשלת סודאן, פנייתם של אריתראים לנציבות היא חסרת תועלת במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע.
אולם, בסופו של דבר, למרות המערך המסואב של האו"ם בסודאן ולמרות היוזמות המפוקפקות של האיחוד האירופי, ניכר כי פעילים אריתראים רבים עדיין תולים את יהבם בשני הגורמים הבין-לאומיים הללו במסגרת מאבקם הרחב במשטר הדיקטטורי בארצם.
