תעשיית התיירות העולמית הפכה להיות מטרת איכות עבור ארגוני טרור משנות ה-90 המוקדמות. אתרי תיירות מהווים יעד אידיאלי לפיגועים, בין היתר משום שההרכב הרב-לאומי שלהם מבטיח סיקור בין-לאומי גבוה. לפיכך מחשיבים ארגוני טרור את פיגועי התיירות ל"השקעה משתלמת", על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במדינות המזרח התיכון.
בעבר כיוונו ארגוני טרור בין-לאומיים את פיגועיהם למטוסים ושדות תעופה. ההגברה הדרמטית של סידורי האבטחה, ובייחוד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, הסיטה את הפיגועים לאתרי תיירות, שבהם קשה מאוד לנטר את המבקרים. מאחר שרוב התיירים בעולם משתמשים בתחבורה יבשתית, אבטחת תעופה אינה מועילה ממילא.
עבור רוב המדינות במזרח התיכון מהווה התיירות הבין-לאומית מקור הכנסה חשוב של מטבע חוץ וענף תעסוקה ישיר או עקיף של חלק ניכר מכוח העבודה. פגיעה בתעשיית התיירות מזיקה להן קשות מבחינה כלכלית. שנות ה-90 היו החמורות ביותר מבחינת פיגועי תיירות במזרח התיכון, שאותם הובילו ארגונים כורדיים בדלניים בתורכיה (בראשם ה-PKK) וארגונים סלפיים במצרים, שהושפעו זה מזה.
עם זאת, השפעתו של הטרור על תעשיית התיירות היא לרוב קצרת מועד. נדרשת קריסה מוחלטת של הבטחון האישי והציבורי, כמו בסוריה מאז 2011, כדי לחסל את התיירות כליל. קרואטיה, למשל, הייתה צריכה לבנות מחדש את תעשיית התיירות שלה בתום מעשי האיבה שליוו את התפרקותה של יוגוסלביה, והרשות הפלסטינית איבדה את כל הכנסותיה מתיירות בכל שנות אינתיפאדת אל-אקצא. צפון קפריסין היא מקרה חריג של היעדר מוחלט של תיירות בין-לאומית עקב אי ההכרה הגורפת בכיבוש התורכי באי. כך או אחרת, ברוב המקרים המדינות מצליחות לשקם את התיירות שלהן עם שוך גלי האלימות.
חמש השנים האחרונות מהוות תקופה קשה לתעשיות התיירות במזרח התיכון, אך זאת לא בגין הטרור נגד תיירים, אלא בגלל אי היציבות הכללית בחלקים נרחבים באזור והתדמית הבין-לאומית הנוצרת בשל כך.
