ההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח מן המארב ב-29 באפריל 1956 וגופתו הושבה למחרת כשהיא מחוללת קשות, התפרסם ונותח ברבות הימים כטקסט מכונן של הקיום הישראלי. יש שראו בו מבט קר ואכזר, ועם זאת ריאלי ומפוכח, על קיומנו ועל הנכון לנו בעתיד. יש שראו בו בעיקר את המניפולטיביות של דיין, שביקש להעביר מסר מהדהד לאלה שתמכו אז בהפרדת כוחות בין ישראל למצרים. אחרים, כמו קימרלינג, ראו בהספד שורה של צפנים החיוניים לפענוח הכוחנות הצבאית וההתבדלות של ישראל מסביבתה.
למרות שההספד קצר, אפשר למצוא בו את כל אלה. ובכל זאת, כמו כל טקסט טוב, הבנתו מושפעת ממה שהספקת ללמוד על עצמך ועל החיים בזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שקראת אותו. וכמו כל טקסט טוב, מניעיו של המחבר, כמו גם דקויות פרטיה של הטרגדיה שמאחוריו, אינם מורידים מכוחו של המסר ומעצמתו, לטוב או לרע.
דיין מבקש משומעיו להכיר בשתי עובדות. הן אינן רעות או טובות, אלא פשוט ישנן, ומוטב שנכיר בכך שהן מעצבות את מציאות חייהם של יהודים ושל ערבים כאחד: ראשית, אפשר להבין את מאבקם של הערבים בנו, שכן גזלנו את אדמותיהם והפכנו אותם לפליטים. השנאה ומאוויי הנקם הם טבעיים, וככאלה, הם לא ייעלמו ונגזר גורלנו לחיות עמם. שנית, וכפועל יוצא, על חרבנו נחיה: אם תשמט החרב מאגרופנו, ייכרתו חיינו.
את המניע השלילי מייחס דיין דווקא למתנגדיו היהודים, הפוליטיים או הרעיוניים. במובן המיידי, המתריס והלעומתי, שאננותם הזדונית היא שהביאה עלינו את הירצחו של רוטברג. במובן העמוק יותר, עם זאת, המתנגדים אינם רעים; הם פשוט פתאים, בכך שהם מבקשים לנו חיים בלתי אפשריים של שלווה. רוטברג נמנה עליהם: האור שבלבו עוור את עיניו והערגה לשלום החרישה את אזניו, ולכן לא ראה את ברק המאכלת ולא שמע את קול הרצח. והאירוני מכל הוא, שרוטברג בכלל הלך "להיות חומה לנו". הוא החזיק בחרב, אולם רצה להאמין שיכול להיות אחרת ולכן נפל.
האם המציאות שדיין מבקש שנאמין בה איננה אלא "פרשנות שלילית"? האם שוחרי שלום חייבים להפריך אותה, להיאבק עד חורמה בתפיסת המציאות שהוריש דיין לממשיכי דרכו באליטה הבטחונית והפוליטית הישראלית, כדי להשיג שלום בין יהודים לבין ערבים?
אני מאמין שלא. אפשר לקבל את תפיסת המציאות של דיין, ובכל זאת לקדם את השלום ולחיות במידה גדולה של שקט ושלווה שממנה איננו נהנים כיום. למעשה, דיין עצמו מאפשר את הפתח הזה: שלוש פעמים הוא מזכיר כי מדובר במציאות חייו של ה"דור" שלו. זוהי איננה מציאות על-זמנית, מיסטית. אלא שההכרה בה חיונית, לדעתו, לקיומו העצמי של דורנו – בדיוק כמו קיר הברזל של ז'בוטינסקי.
"דורנו" איננו בהכרח דור במובן הגילאי, ואולי דיין לא האמין בכך שבניו או נכדיו יחיו במציאות אחרת. אולם זהו, בכל זאת, "דור". הוא מוגבל בזמן. הוא יכול להיות דור במובן ההכרתי: דור המדבר. הדור, יהודי וערבי, שלא ידע מציאות אחרת. אם נזכה, הדור הבא, משני הצדדים, יגדל לתוך מציאות של הפרדת כוחות. כזו שמבוססת על הרתעה (אם תרצו – הדדית), ולא על חתירה להכנעה (אם תרצו – הדדית). הדור הבא אולי לא יוכל להתקיים ללא החרב, אולם יוכל לשמוט אותה מאגרופו. הוא יוכל להסב את עיניו מבלי להחליש את ידיו, וכובע הפלדה ולוע התותח יהיו במחסנים לשעת חירום. ואם נמר עם גדי לא ירבץ, הוא לפחות גם לא ירביץ.
המעבר הבין-דורי תלוי, בקריאה שאני מציע, ועד כמה שזה נראה אירוני, ביכולתנו "לראות את המשטמה" בצד השני. זו ראייה שיש בה הן התבוננות הן הבנה. אין משמעותה התבוננות בצדדים השליליים בלבד אצל שכנינו, אלא גם הבנת המניעים למשטמה – אלה שנובעים מתביעה חסרת פשרות, ולכן גם חסרת סיכוי, ל"צדק". הימין עשוי להיות מוטרד מצלילה כזו למעמקי ההכרה, שכן יש בה נסיון אמיתי לכניסה לנעליו של הצד השני. ובו בזמן, השמאל איננו פטור מחשבון נפש: מחקר, לימוד והתמודדות עם הצדדים החיוביים בלבד אצל שכנינו לא יועילו, וב"דור" שלנו אף יסכנו אותנו: חובה עליו לראות את המשטמה ולא לבטלה, להדחיקה, או להיות שאנן כלפיה.
האם ה"ימין" וה"שמאל" בארץ אינם יכולים להסכים ביניהם על המכנה המשותף הכל כך בסיסי הזה? האם השמאל איננו מסוגל לראות את המשטמה, והימין איננו מסוגל להבין את המניעים למאוויי הנקם? ולו כדי שיוכלו לדבר זה עם זה על מציאות ועל עובדות ולא על אשליות? האם האמונה בצורך בצבא חזק עומדת בסתירה לקידומו ולקיומו של שלום? והאם שוחר השלום חייב להצביע על התאריך המדוייק שבו ישראל תוכל לוותר על צבא כזה, כדי להצדיק את ה"סתירה" בין תקוותיו לפחדיו? האם לא נוכל להכיר במגבלות של "דור המדבר" היהודי והערבי, ולהתמקד בהשגת היעד הריאלי והלגיטימי מכל של שלום ובטחון לשני הצדדים?
יותר מחמישים שנה אחורה, דבריו של דיין נראים תיאור מרענן, וכל כך חסר, לא רק של הסכסוך, אלא של המציאות הפוליטית הפנים-ישראלית שכולנו חווים.
