היום לפני 14 שנה מת "נסיך ירושלים" הפלסטיני, פייסל חוסייני.
חוסייני מעולם לא התמודד בבחירות, אולם אות מובהק למעמדו בחברה הפלסטינית בשטחים ניתן ביום הלווייתו. ישראל הסכימה לבקשת הפלסטינים להעבירו לקבורה בדופן המערבית של אל-חרם אל-שריף, בסמוך לקברי אביו וסבו.
להפתעת המשטרה, שצפתה לנוכחותם של "10—12 פלסטינים, בני משפחה ואיש דת או שניים", כדברי מפקד מחוז ירושלים דאז, מיקי לוי, עשרים אלף פלסטינים מראמאללה והכפרים שבאזור ירושלים זרמו לעיר. בלית ברירה, מחשש לאסון, התירה להם ישראל להיכנס דרך המחסומים ולהתקדם לעבר האוריינט האוס.
ההלוויה הפכה לאירוע המוני שכלל תהלוכה עם דגלי פלסטין וחזבאללה בכביש 1, קריאות לאומניות, מהומות והצתת חנות יהודית ברובע בעיר העתיקה, ואבנים על הכותל המערבי. בסוף היום התנוססו דגלי אש"ף ענקיים מעל כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. ראש הממשלה שרון והשר לבטחון פנים לנדאו היו המומים מגודל המחדל.
מותו של פייסל חוסייני סימל את סופה של המנהיגות הפלסטינית בירושלים המזרחית. למנהיגותו החזקה ולהתנגדותו לאלימות הייתה השפעה מרסנת על מעורבותם של תושבי ירושלים הפלסטינים באלימות במהלך שנות האינתיפאדה השנייה. מאז, לנוכח הרִיק השורר בקרב המנהיגות הפלסטינית בעיר, עולה מפלס האלימות בקרב תושביה הפלסטינים.
סיפורו של חוסייני הוא סיפור טרגי של כשלון פלסטיני והחמצה ישראלית. עד ערוב ימיו היה חוסייני מנהיג אותנטי של הפלסטינים בשטחים. לאורך כל דרכו הציבורית הוא לא ויתר על קשריו המסועפים עם ישראלים ועל נסיונותיו למצוא נוסחת פשרה שתאפשר חיים משותפים. בראיון ראשון שהעניק לעיתונות הישראלית מכלאו, בשנת 1968, הוא אמר בפשטות: "לשני העמים יש זכויות על הארץ הזאת. ההיסטוריה מחייבת מלחמה בינינו, אבל המציאות מחייבת דו קיום בשלום."
עד כמה שזה יישמע משונה, ירושלים הדוויה משוועת כיום למנהיגים כמו פיסל חוסייני.
