בשנים האחרונות עולה ומתבססת בכורדיסטאן שבצפון עיראק "מדינה שבדרך", שראשיה מערערים על חלוקת המזרח התיכון על-בסיס מורשת "סייקס–פיקו" ומבקשים לשרטט מחדש את גבולות המדינות על בסיס המציאות האזורית החדשה. דמותו של "הכורדי" – "פרא אציל" ולוחם חופש נועז ועיקש, מהלכת זה שנים קסם על הישראלים. אלה מתרפקים על סיפוריהם של ותיקי המוסד וצה"ל, ששהו שנים ארוכות בהרי כורדיסטאן במחיצת לוחמי הפשמרגה ומנהיגם המיתולוגי מולא מוסטפא בארזאני.
הדימוי הזה הוליד שיתוף פעולה סמוי בין ממשלות ישראל וכורדיסטאן העיראקית, הנשען ביסודו על היחסים מן העבר. השילוב בין הסודיות הצבאית לכל דבר, הדימוי הרומנטי של הכורדים, הריחוק הגיאוגרפי ומגבלות השפה מטשטש את העובדה כי הזירה הפוליטית הכורדית בת זמננו נגועה במאפיינים של דיקטטורות צבאיות, פוסט-דיקטטורות ודמוקרטיות צעירות המבקשות להן דרך בסביבה עוינת.
בשנים האחרונות מתנהל המשטר בחבל האוטונומי הכורדי כאוטוקרטיה נשיאותית בעלת מערכת פרלמנטרית מעוקרת וחסרת שיניים. הנשיא מסעוד בארזאני ממשיך לכהן בתפקידו מכוח צווי חירום; במשך עשור הוא הצליח לבסס שלטון יחיד, שבמהלכו הוציא את הבולטים שבמתנגדיו הפוליטיים מן המשחק או דחק אותם לקרן-זווית באמצעים פוליטיים ותקשורתיים. בני משפחתו מאיישים חלק ניכר מהמשרות הבכירות במנגנוני המדינה והבטחון ושולטים ביד רמה על כלכלת החבל הכורדי. פוליטיקאים ואנשי-מפתח אחרים מתקדמים כמעט אך ורק בזכות כניעותם וכפיפותם המוכחות לאורך זמן לנשיא ולמפלגתו ובזכות נכונותם לפעול בצלו.
לצד דיכויה של כל אופוזיציה פרלמנטרית או פנים-מפלגתית ממשית מצמצם המשטר הכורדי את המרחב הדמוקרטי הציבורי, שבו הוא כה מתפאר כלפי חוץ, ומאפשר את קיומה של זירה פוליטית צייתנית ומפוחדת. הדבר נעשה באמצעים "קשים" ו"רכים": כל פעילות אזרחית, פוליטית ואחרת, חייבת להיערך בחסות אחת משתי המפלגות המרכזיות. כך הפכו ארגוני החברה האזרחית לארגונים מפלגתיים הממומנים ומפוקחים באדיקות. רשויות האכיפה וכוחות ביטחון הפנים ("אַסָאיִש") מנטרות כל פעילות פוליטית בלתי-מורשית ולעתים מדכאות אותה בכוח, כפי שארע בשנה האחרונה למחאות במחנות הפליטים ומחאות על מינויו המחודש של בארזאני.
התקשורת העצמאית מחוסלת בהדרגה, ואת מקומם של אמצעי תקשורת אופוזיציוניים תפסו תאגידי תקשורת ממסדיים, ובראשם רשת התקשורת Rudaw, שופר רשמי-למחצה של בארזאני. גורמי מעקב ומחקר בין-לאומיים מאשימים כי הרשויות הכורדיות מנהלות מסעות רדיפה והפחדה נגד עיתונאים חוקרים או כותבים סאטיריים המפרים את כללי אי-הביקורת הבלתי כתובים של ממשלת החבל. במקרים קיצוניים אף הועלמו או נהרגו עיתונאים שדיברו סרה בנשיא. זכור במיוחד סיפורו של העיתונאי הצעיר סרדשת אוסמאן, שגופתו נמצאה בתעלה ליד העיר מוסול לאחר שפרסם שיר סאטירי על בתו של הנשיא בארזאני.
המיעוטים הדתיים והאתניים בחבל הכורדי מדוכאים ונדחקים לשולי המערכת הפוליטית והחברתית. היזידים, המיעוט הדתי הגדול בכורדיסטאן העיראקית, חווה טראומה על טראומה במחנות העקורים בחבל. איום דאע"ש אמנם הוסר מעל ראשיהם, אך החוק אוסר על הנפת דגלי המיליציה שלהם, "כוחות ההגנה של סינג'אר", שמנהיגה נעצר לפני שנה ושוחרר בתנאים מגבילים של עציר פוליטי. ברוח שלטון בארזאני, פעילות פוליטית או תרבותית יזידית שאיננה זוכה לחסות מפלגתו נתפסת כחתירה נגד המשטר ומפוזרת בכוח הזרוע. על רקע כל זאת עזבו עשרות אלפי יזידים את כורדיסטאן לאירופה בשנה האחרונה.
דחיקת המיעוטים בכורדיסטאן קשורה הדוקות לרומן מתמשך של הרשויות עם האסלאם הפוליטי הפורח בתחומי החבל. האוכלוסייה הכורדית, ובייחוד באזורי השליטה המובהקים של בארזאני בערים אירבּיל ודוהוכּ, עוברת בשנים האחרונות תהליך של הדתה. המרחב הציבורי הכורדי, ה"חילוני" בעיני המערב, הופך בשנים האחרונות אסלאמי יותר ויותר. בארזאני עצמו אינו מסתיר את היותו מוסלמי חילוני, אך הוא נאלץ להסכין עם המגמות הללו מתוך רצון לשמור על הפופולריות שלו בציבור. שתי מפלגות אסלאמיסטיות, האחת ברוח "האחים המוסלמים" והשנייה ברוח הסלפיה, פועלות בחבל באין מפריע, והשלטון מחריש לנוכח הסתה בוטה וקשה של אימאמים (במסגדים הממומנים מכספי ציבור) נגד מיעוטים ואף לנוכח פגיעה בקהילות המיעוט, ובראשן השיעים והיזידים.
תהליכים אלה אינם יוצאי דופן בקהילות המתגבשות למדינת לאום בסביבה עוינת של מדינת-אם. יש שיאמרו כי זו דרכה של מדינה שבדרך לצופף את השורות במהלך להכרזת עצמאותה. אכן, שאיפות העצמאות של העם הכורדי ראויות בהחלט לאמפתיה ולהזדהות ואפשר להבין ולקבל את ההיגיון הפוליטי העומד מאחורי מקצת הצעדים שנוקטות הרשויות הכורדיות. אולם כל אלה אינם יכולים לטשטש את דמותה האמיתית של כורדיסטאן העיראקית, זו שהדימוי ההיסטורי והתעמולה הכורדית מייפים ללא בושה. רק היכרות מעמיקה עם המתרחש בשטח תאפשר להעריך האם מדובר ב"מדינה אחות", החולקת עם ישראל את ערכיה ואת חזונה; אולי נגלה כי ההיתלות בדימויים רומנטיים כפיצוי וכהסחת-דעת מחוליי המציאות מלמדת אותנו משהו דווקא על עצמנו ולא בהכרח על כורדיסטאן.
