עם תום מבצע "עמוד ענן", כשבישראל עדיין הביטו בהערצה על "כיפת ברזל" ותמונות ירי הטיל על מכוניתו של אחמד ג'עברי, בחמאס כבר נערכו לאתגר הבא, שנכפה עליהם ע"י יו"ר הרשות הפלסטינית – הפנייה לאו"ם להכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באו"ם. למעשה, לא היה מדובר באתגר חדש, שכן עוד בימים שבהם ג'עברי היה בין החיים בחמאס דנו בסוגיה; הדבר נראה יותר מכל בגיליון חודש נובמבר של המגזין "פלסטין אל-מסלמה", ביטאונה של תנועת ההתנגדות, גיליון שנושאו המרכזי היה צעדו של אבו מאזן.
עמוד השער של המגזין הכתיר את המהלך כצעד שנע בין היסטריה מדינית לבין בזבוז זמן. את יו"ר הרשות האשימו כותבים שונים בניסיון למצוא תעסוקה לעצמו – ניסיון להשיג הכרה במדינה משקיפה, מעמד חסר משמעות לשיטתם. אפילו המונח מדינה משקיפה הושם בין סוגריים, בדומה לדרך שבה נוהגים לציין את שם מדינת ישראל. בכך רצו הכותבים לומר כי הם אינם מכירים במונח הזה. על מנת לייצר את האבחנה בין הרשות לחמאס הוצגו בעמוד השני של הירחון תמונותיהם של עז אל-דין אלקסאם, עמאד עקל ומחמוד אבו הנוד, שלושה סמלים חמאסיים, שפגשו את בוראם לא בדרך טבעית במהלך חודש נובמבר. קל לראות בהם תמונת נגד לתמונת מליאת האו"ם מהשער.
הצעד המדיני נבחן במגזין בכמה מישורים. למשל, במישור הלאומי הוצגה התנגדות כל הפלגים הפלסטיניים למהלך; במישור המשפט הבינלאומי הוסבר כיצד צעד זה אינו רלוונטי ואין בכוחו לחולל שינוי מעשי בשטח. על מנת להוכיח עד כמה צעד זה אינו חשוב נמצא תנא דמסייע בעמדות הבכירים הישראלים, שהדגישו את שוליות המהלך. במקביל הכותבים הפגינו את העמדה שמלווה את התנועה האסלאמית בשנים האחרונות – הטענה כי אנשי אש"ף בוגדים ברעיונות שהנחו אותם בתחילת הדרך, מפנים עורף למאבק המזוין והופכים את רעיון המדינה לחשוב יותר מכל יתר העקרונות הפלסטיניים ובראשם שחרור הארץ. מעניין לשים לב לשיח שבא לידי ביטוי בגיליון חודש נובמבר – שיח פוליטי-לאומי, שנעדרו ממנו ביטויים דתיים (ההנהגה הפלסטינית מואשמת בפגיעה בקודשי הלאום הפלסטיני ולא בקודשי הדת).
למרבה הפלא, ערב יציאתו של אבו מאזן למליאת האו"ם הוא זכה לשיחת טלפון מראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, שבירך אותו ואיחל לו הצלחה בדרכו. בגילוי דעת מטעם התנועה דווח כי משעל סובר שצעד זה צריך להיות חלק מאסטרטגיה לאומית כוללת וחלק מהשמירה על האינטרס הלאומי הפלסטיני, אם כי הוא טרח להוסיף שאין לשכוח כי הצעד הדיפלומטי נסמך על יסודות הכוח וקלפי המיקוח שבידי העם הפלסטיני ובראשם ההתנגדות.
קו זה בא לידי ביטוי גם מיד לאחר מבצע "עמוד ענן"; זמן קצר לאחר שהושגו ההבנות בין ישראל לחמאס התייצב ח'אלד משעל במסיבת עיתונאים כשלצידו ראש ארגון הג'האד האסלאמי הפלסטיני, רמדאן שלח, ובירך על ניצחון חמאס בעימות. את דבריו בהמשך הוא הפנה ליו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, באומרו כי העימות הנוכחי הוכיח שההתנגדות היא הציר המרכזי שעליו צריכה לסוב המדיניות הפלסטינית ולא הדיפלומטיה. ברם, הוא לא שלל את הדיפלומטיה; עליה להיות הציר המשני. גישה מעניינת הציג משעל בריאיון לרשת הטלוויזיה האמריקאית CNN, ריאיון שזכה לתגובות רבות, אם כי להתעלמות מאחת הנקודות החשובות שעלו בו: משעל הסביר כי בימים אלה הוא אינו נדרש לאתגר ההכרה בישראל, שכן ישראל כלל אינה מעוניינת בתהליך מדיני.
הדברים הללו מעידים על חילוקי הדעות בתוך חמאס והמתח הפנימי בתנועה. ערב הפנייה לאו"ם התראיין מושיר אל-מצרי, מבכירי התנועה (יש המגדירים אותו כפוליטרוק הראשי שלה) בתחנת הרדיו הישראלית "א-שמס" שנמצאת בנצרת. אל-מצרי, דובר רהוט וחד לשון, התפתל לא מעט בניסיון להסביר את השינויים בעמדת התנועה. כאיש יחסי ציבור נאמן הוא הבהיר מדוע אין בכך כל שינוי, שכן התנגדות התנועה למהלך נבעה רק מכיוון שהוא לא תואם איתה. הוא טרח להוסיף כי חמאס לא הפכה לפרגמטית, חלילה; אין בכוונתה להכיר בישראל או לוותר על זכות השיבה. כל עוד בצעדו של עבאס אין וויתורים לישראל, אין לחמאס בעיה לתמוך בו.
אם תרצו, ח'אלד משעל מיישם בדבריו ובצעדיו את האמירה המפורסמת של קרל פון קלאוזביץ' על המלחמה כהמשך המדיניות בצורות אחרות. בריאיון לאתר חמאס הוא הסביר כי הניצחון בעזה מחזק את העמדה הפלסטינית באו"ם. כלומר, הוא הצביע על התוצאות המעשיות של שילוב שני המישורים – הצבאי והמדיני. במילים אחרות, ח'אלד משעל כבר סיים לחגוג את הניצחון, לשיטתו. ראשו כבר נתון לצעדים המדיניים, מכיוון שגם הוא הבין שאין בכוחו הצבאי בלבד להביא הישגים. בימים אלה הוא עסוק בבניית כיפת ברזל מדינית לחמאס, שתגן עליה מפני הפתעות בזירה המדינית. מה לגבינו? אנחנו עדיין מתבסמים משובל העשן שהותירו טילי "טמיר".
