הדרישה הצינית של ליברמן ונתניהו לגייס את ערביי ישראל כאן ועכשיו היא תרגיל פוליטי שקוף למדי. אם ועדת פלסנר תוביל את המאבק לגיוס חרדים, "קדימה" תנכס לעצמה ביצת זהב אלקטורלית – וליברמן, מטבע הדברים, אינו מוכן לוותר על הביצה הזאת בקלות. לכן, אף על פי שניתן היה לצפות שיצטרף ליוזמות ועדת פלסנר משום שהן מציגות צעד מכריע בקידום גיוס החרדים, הוא בחר דווקא לטרפד את המהלך ולצאת בהצהרות על גיוס ערבים. גיוס חרדים זה צעד חשוב, אבל אך ורק אם הוא רשום על שמו ועל שם מפלגתו.
נתניהו הצטרף למהלך זה של ליברמן מסיבות אחרות. נתניהו חושש מן הסנקציות האישיות שמציעה ועדת פלסנר, משום שסנקציות אישיות כלפי החרדים עתידות לגרור אחריהן סנקציות קואליציוניות כלפי הליכוד, שכן הסנקציות האישיות מעמתות אותו עם "שותפיו הטבעיים" – החרדים. נתניהו בורח מעימות ודאי עם החרדים, תחת מעטה העשן שמספק לו ליברמן, כדי שלא ייאלץ לוותר על נכס קואליציוני, גם אם הברית עם החרדים תפגע באינטרסים של החברה כולה.
ברור אפוא שערבוב הערבים עם גיוס החרדים, כפי שעשו ליברמן ונתניהו, נועד לעצור את התקדמותה המהירה של ועדת פלסנר. אולם כאשר ליברמן ונתניהו מדברים על "שוויון בנטל" והחלתו על ערביי ישראל, ראוי לזכור שלדרישה ל"שוויון בנטל" יש משקל מוסרי, והיא בת ביצוע, רק כאשר מתקיים הצד השני של המשוואה – שוויון בקבלת זכויות ובחלוקת המשאבים. על התנהלות ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי ערביי ישראל כתבה ועדה אחרת, ועדת אור, שפרסמה את ממצאיה לפני כעשר שנים, לאחר מהומות שבהן נהרגו כעשרה אזרחים ערביים: "הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעת האפליה והקיפוח…".
מי שדורש "שוויון בנטל" מכל אזרחיו צריך לספק "שוויון זכויות" ומשאבים לכל אזרחיו. אם ליברמן ונתניהו דורשים מאזרחיה הערבים של המדינה תרומה שווה לזו של אזרחיה היהודים, עליהם להתמודד עם התופעות שוועדת אור הצביעה עליהן – קיפוח, אפליה וחוסר שוויון בהקצאת משאבים.
הבעיה בדרישתם של ליברמן ונתניהו איננה טמונה בעצם הרעיון שהערבים יתרמו לחברה. שילוב ערבים בשירות לאומי הוא חכם וצודק – אבל גם נפיץ. שילוב הדרגתי, המביא בחשבון את האפליה המוזכרת במסקנות ועדת אור, עשוי לסייע באיחוי השברים ולפוגג את המתחים בין יהודים לערבים. לעומת זאת, שימוש ציני בשאלת גיוס הערבים, קרי הסחת הדעת מגיוס החרדים על ידי ליבוי יצרים ועוינות כלפי הערבים, לצד דרישה בלתי אפשרית כגון גיוס מיידי, מעצימים את המתחים ועלולים להוביל למשברים ולאלימות. הבעיה טמונה אפוא בעיתוי ובדרכי הפעולה.
לניסיונם של ליברמן ונתניהו להסיט את תשומת הלב ממסקנות ועדת פלסנר באמצעות הבערת השטח והסתה נגד הערבים יש תקדימים כואבים. ב-28 בספטמבר 2000 עלה אריאל שרון להר הבית. לכאורה, המניע שלו אז דומה למניע של ליברמן ונתניהו היום – להראות לערבים מי פה בעל הבית. בפועל, ליברמן ונתניהו, כמו שרון בזמנו, מחפשים אחר הישגים אלקטורליים. שרון קיבל את מבוקשו. כידוע, הליכוד הפיל את ברק – ושרון עלה לשלטון. במקביל, ישראל קיבלה את האינתיפאדה השנייה.
כעשור לאחר פרסום דו"ח ועדת אור ממשיכים מנהיגי הימין להתנהל בציניות שאפיינה אז את שרון. במקום לטפל בסוגיית היחסים שבין ערביי ישראל לבין היהודים בתבונה ובתחכום, הם מלבים את המתחים והאש למען הישרדותם הפוליטית. ואם, חס וחלילה, שוב יורעו היחסים הללו, הם יהיו הראשונים שיבואו לקצור את הפירות האלקטורליים. שכן, לשיטתם, הישרדות המפלגה מקדשת את האמצעים – גם אם המחיר הוא נטל מוגבר על המגזר החילוני, עוני של המגזר החרדי ואפליה כלפי המגזר הערבי.
