לפני שבועיים שב יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אל העצרת הכללית של האו"ם כדי לגולל בפניה שוב את סיפורם של הפלסטינים, ולשכנע את המדינות החברות להפוך את מדינת פלסטין ממדינה משקיפה למדינה חברה, עצמאית וריבונית לצד מדינת ישראל.
בישראל קוטלג הנאום כ"הסתה". נשיא המדינה ריבלין טען כי מדובר ב"נאום הסתה קשה וחילול קודש" והאשים את אבו-מאזן ב"הפיכת הסכסוך לסכסוך דתי". ראש הממשלה נתניהו כינה את הנאום "שקרי ומעודד הסתה ופורענות במזרח התיכון". התקשורת הישראלית, כהרגלה, בחרה להבליט את החלקים שמתאימים לנרטיב ה"אין פרטנר", שהוטמע בציבור הישראלי לאחר כשלון ועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ואינתיפאדת אל-אקצא באוקטובר אותה שנה.
אולם בנאום היו הרבה נושאים שלא סוקרו היטב בתקשורת הישראלית. ראשית, יו"ר הרשות הפלסטינית אכן לא הזכיר הכרה בישראל כמדינה יהודית, אולם הדגיש כי הוא ממתין ליישום עקרוני של החלטת החלוקה (משנת 1947) לשתי מדינות – ערבית ויהודית – תוך שהוא מקפיד לתחום את המדינה הפלסטינית העצמאית לגבולות 1967.
שנית, אבו-מאזן לא קרא למחאה אלימה נגד ישראל, והדגיש מספר פעמים לאורך הנאום כי "מדינת פלסטין תגן על עמה הנמצא תחת כיבוש באמצעים חוקיים ובדרכי שלום". הוא הזהיר מפני דרדור הסכסוך הפוליטי לסכסוך דתי, ופנה ל"שכנים הישראלים" באמרו: "אני עדיין מושיט ידי לשלום צודק המבטיח את זכויות עמי, חירותו וכבודו האנושי. אני אומר לשכנינו בני העם הישראלי שהשלום הוא אינטרס שלכם ושלנו, למען הדורות הבאים שלנו ושלכם".
שלישית, עבאס לא הכריז על ביטול חד-צדדי של הסכמי אוסלו, אלא הבהיר כי הפלסטינים אינם יכולים להמשיך ולכבדם בזמן שישראל מפרה אותם. בנאומו, שנישא בשפה הערבית כהרגלו, הוא השתמש במילות תנאי ובמשפטי שלילה כדי לבסס יחס של סיבה ותוצאה ולשדר לישראל כי כיבוד ההסכמים מצדה ייענה בחיוב, והפרה תיענה באותה מטבע. הוא לא הודיע על הפסקת התיאום הבטחוני עם ישראל וטען כי פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לפתור את בעיית הטרור באזור.
רביעית, אבו-מאזן לא הכריז על פרוק הרשות הפלסטינית אלא התרעם על הפיכתה ל"רשות פורמלית חסרת סמכויות שליטה אמתיות". לדבריו, או שהרשות הפלסטינית "תעביר את העם הפלסטיני מכיבוש לעצמאות" או ש"ישראל ושלטון הכיבוש ישאו באחריות כולה".
חמישית, המנהיג הפלסטיני לא קרא למדינות ערב לנתק את יחסיהן עם ישראל. להפך: הוא אשרר את תמיכתו ביזמה הערבית, הקוראת לשלום על בסיס פתרון שתי המדינות. הוא לא דחק בקהילה הבין-לאומית להרחיב את החרם על ישראל, וגם כאשר תאר את מדיניות הדיכוי הישראלית הוא בסך הכל קונן על כך שישראל עומדת מעל החוק הבין-לאומי ואינה נענשת על מעשיה. לכן הוא תבע "הגנה בין-לאומית", וכך הסביר: "ההצטרפות לארגונים ואמנות בין-לאומיות אינה מופנית נגד איש, וכל מטרתה היא לשמור על זכויותינו, להגן על עמנו, להתאים את החוקים והתקנות במדינתנו לנוהג הבין-לאומי ולעצב את זהותה היחסית והחוקית של המדינה […] איננו מעוניינים בפניה לבתי הדין הבין-לאומיים אולם מכיוון שהכיבוש מאלץ אותנו לפנות אליהם, כך נעשה".
לסיכום, מנאומו של אבו-מאזן השתקפה דווקא דמותו של מנהיג פסיבי ומתגונן, בודד, עייף ונואש, המציג לשומעיו רצף של שאלות רטוריות ופונה נואשות ללבן של מדינות ערב, לקהילה הבין-לאומית ולממשלת ישראל. רחוק מהדימוי ה"לוחמני" וה"מסית" שהודבק לאיש ולנאומו בישראל.
אולם אין בכך נחמה גדולה. יו"ר הרשות הפלסטינית וההנהגה הפלסטינית מתעקשים, בדיוק כמו ישראל, על נרטיב הקורבן, אף שנרטיב זה איבד כל משמעות ויעילות פוליטית בעידן המתאפיין בקהות חושים כלל עולמית לסבל, לדיכוי ולפליטות. מדינות המערב מתמודדות עם גל של פליטים המאתגר את צביונן הלאומי, הדתי והתרבותי, ולא יחושו לעזרת הפלסטינים. גם נסיונו של אבו-מאזן לרענן את זכרונו של ה"קורבן היהודי" כדי לשכנעו לאפשר לפלסטינים "לקבל את מה שהיהודי מבקש לעצמו" נדון לכשלון כאשר יהודים שקועים במאבק יומיומי מול הסכין, האבן, בקבוק התבערה והרקטה הפלסטינית.
בשנת 2011 זכתה לימה בואי, מנהיגת המחאה של נשות ליבריה, בפרס נובל לשלום על חלקה בהפסקת מלחמת האזרחים במדינה והפלת שלטונו הדיקטטורי של צ'רלס טיילור. אחד ממשפטי המפתח שטבעה היה: "איך נתקדם אם לא נלמד לסלוח?". עבאס ונתניהו יהיו חייבים לסלוח ולהותיר את הקורבנוּת מאחור כדי להתקדם ברצינות למימוש פתרון שתי המדינות.
