גורמים בכירים בפתח וחמאס צפויים להיפגש בימים הקרובים בקטר בניסיון נואש לחלץ את עגלת הפיוס הפנים-פלסטיני מן הבוץ שבו היא תקועה חודשים ארוכים.
גורמים עלומים מסרו לאתר החדשות דוניא אל-וטן כי מגעים חשאים שהתקיימו בחודש האחרון באנקרה ובדוחה בין הצדדים הניבו הסכמה להקמת ממשלת אחדות שתחליף את ממשלת הטכנוקרטים הא-פוליטית של ראמי חמדאללה. ההסכמה כוללת מציאת נוסחה להעסקת עשרות אלפי פקידי חמאס שמונו בעזה מאז ההפיכה של 2007 ואיחוד של משרדי הממשלה בעזה ובגדה המערבית. בכיר חמאס אוסאמה חמדאן אישר לאתר התנועה א-רסאלה את קיומה של פגישה קרובה בין ראש הלשכה המדינית ח'אלד משעל והמתווך הותיק, איש פתח עזאם אלאחמד, שבה יידון גם נושא הבחירות לנשיאות ולפרלמנט, בחירות שהתרחשו בפעם האחרונה לפני עשור. מעניין לציין כי שמו של איש פתח הכלוא, מרואן ברגותי, עולה בדיווחים כמתווך משמעותי בין הצדדים באמצעות מקורבו, חבר הפרלמנט מג'נין ג'מאל חויל.
למרות האופטימיות הזהירה שמביעים כמה מאתרי החדשות הפלסטינים בדבר סיכויי הפיוס, ודברי הכיבושין של מנהיגי חמאס מתונים כמו מוסא אבו מרזוק, נראה שגורמי היסוד שמפרידים בין חמאס ופתח עומדים בעינם, ואף התחזקו בתקופה האחרונה.
הנושא המפלג ביותר הוא היחס להתקוממות העממית, שיש המכנים אותה "האינתיפאדה השלישית." בראיון נדיר לאתר האמריקאי Defense News טען ראש המודיעין הכללי הפלסטיני מאג'ד פרג' כי כוחותיו סיכלו 200 פיגועים מאז תחילת הגל הנוכחי בחודש אוקטובר, החרימו נשק ועצרו כמאה חשודים. דבריו של פרג' קיבלו גושפנקא מהנשיא מחמוד עבאס, שהכריז בנאום בפני עיתונאים פלסטינים ב-23 בינואר כי הורה באופן אישי למנגנונים למנוע פיגועי תופת.
באותו נאום האשים אבו מאזן את חמאס בהכשלת מאמצי הפיוס בשל חטיפת שלושת הנערים בקיץ שעבר. "כולנו תומכים בהתקוממות העממית," אמר, "אבל התקוממות עממית בדרכי שלום […] יש אנשים שאוספים ילדים והולכים איתם [למחסום]. לא! זה לא ייתכן! זה הדור שאנחנו רוצים שיבנה את המדינה. אנחנו רוצים אותם נכים?! הרוגים?!"
דבריו של עבאס והודאתו של פרג' הכעיסה את חמאס, שהאשימה את הרשות הפלסטינית בדיכוי הזעם האותנטי והמוצדק של הרחוב הפלסטיני ובשיתוף פעולה עם האויב הישראלי. בהודעה לתקשורת שפרסמה חמאס ב-26 בינואר תקפה התנועה ישירות את "פשעיו הבטחוניים" של פרג'. באותו יום האשים בכיר חמאס צלאח ברדויל את הרשות הפלסטינית ואת עבאס ישירות בהכשלת מאמצי הפיוס, וביקש מן הפלגים הפלסטינים האחרים ללחוץ על עבאס להקים ממשלת אחדות. את המגעים החשאיים בין פתח וחמאס תאר כ"מפגשים אינדיבידואלים שאין לנו מושג לגבי מקורם או תוצאותיהם."
עניין נוסף השנוי במחלוקת הוא חזרת כוחות הרשות הפלסטינית למעברי הגבול ברצועת עזה, ובייחוד מעבר רפיח על גבול מצרים. ממשלת מצרים צמצמה עד מאוד את תנועת הפלסטינים במעבר, ומציבה כתנאי לפתיחתו את חזרת כוחותיו של אבו-מאזן. בחמאס טוענים כי יסכימו לכך ובלבד שישולבו אנשי הבטחון שלהם בין מקבלי המשכורת של הרשות הפלסטינית.
בנאומו השווה אבו-מאזן את סיכויי ההצלחה של דיאלוג עם חמאס לסיכויי ההצלחה של דיאלוג עם נתניהו. בשני המקרים, טען, הוא מוכן להיפגש בכל זמן ובכל מקום. אך עצם ההשוואה מעידה על מידת האופטימיות שהוא מייעד לפיוס.
חמאס, מצדה, מרבה לדבר על הצורך ב"אסטרטגיה לאומית." באמצעות פנייה חוזרת ונשנית לפלגים הקטנים יותר מנסה התנועה לחזק את הגורמים הנציים בפתח, הרואים בחיוב את גל האלימות הנוכחית, ולבודד את עבאס ואנשי אמונו בקרב כוחות הביטחון התומכים ברגיעה. כשעבאס מדגיש שוב ושוב את חרדתו מהפיכת הסכסוך מפוליטי לדתי, נראה כי הוא מכוון הן לממשלת הימין של נתניהו הן להנהגת חמאס, הפועלת ללא לאות לעידוד גל האלימות. עצם ההכרה במדינת ישראל כמדינה "יהודית," הטעים עבאס בנאומו, יש בה כדי להדגיש את הנופך הדתי של הסכסוך, "ולכך לעולם לא אסכים."
