בסוף השנה שעברה ותחילת הנוכחית חוותה בירת אינדונזיה הפגנות המוניות רוויות שנאה נגד המושל דאז, המכונה "אהוק", נוצרי ממוצא סיני שהואשם בפגיעה באסלאם. למרות שהיה בהפגנות משום התרסה גם כלפי נשיא המדינה, וידודו, בן ברית פוליטי של אהוק, וקריאת תיגר על האחדות הלאומית באינדונזיה, ניכר היה כי השלטונות נמנעים מעימות עם הקבוצות האסלאמיסטיות שפעלו מאחורי הקלעים. מה הביא את המשטר שלא לנקוט צעדים מידיים נגד המתסיסים הקיצונים?
כאשר דמוקרטיות מאותגרות על ידי קיצוניות בוטה הן לכודות פעמים רבות בניסיון למצוא איזון בין האינטרס של המדינה, לרבות שמירה על זכויות מיעוטים, לבין שמירה על חירויות הפרט כמו חופש הביטוי והמחאה. קבוצות דתיות קנאיות ברחבי העולם, השוללות דמוקרטיה ביסודן, הוכיחו לא פעם את יכולתן לעשות שימוש מושכל במערכת הדמוקרטית לצרכיהן.
העניין סבוך עוד יותר במקרה האינדונזי, שם צלליו של המשטר הסמכותני מן העבר עדיין אורבים בפינה. על כך נוסף הסיכון כי השלטון במדינה בעלת רוב מוסלמי מובהק יצטייר כעוין לאסלאם, בשל מאבקו בקבוצות אסלאמיות קיצוניות. בשנים האחרונות, על רקע אי-סובלנות דתית גוברת, מועלות טענות כי השלטונות אינם נחושים דיים באכיפת החוק כלפי רעיונות וקבוצות דתיות קיצוניות. יתרה מכך, נטען כי תפיסתו וסגנונו הפוליטיים של הנשיא הנוכחי שואבים השראה מהתרבות בג'אווה, האי המרכזי בארכיפלג, הנהנה מהשפעה חשובה על הפוליטיקה במדינה: חתירה לחיים בהרמוניה ולהימנעות מעימותים, תוך העדפה ברורה לפרקטיקות של יישוב מחלוקות.
אולם בחודשים האחרונים ניתן להבחין בשינוי: השלטון פתח במסע לקידום ולחיזוק ערכי הסובלנות והאחדות הלאומית כדי להשתיק את קולות המתנגדים, ואף החל לנקוט צעדים נגד קבוצות קיצוניות שהובילו את הפגנות השנאה. בולטים במיוחד המאמצים, בהנהגת הנשיא עצמו, לקדם בקרב הדור הצעיר את ערכי הפַּנְצַ'סִילַה – האידיאולוגיה החילונית של המדינה, עקרונות החוקה של 1945, והסיסמא הלאומית "אחדות בתוך ריבוי".
נראה כי המשטר מבקש לגייס למאבק בזרמים אסלאמיים קיצוניים את החברה האזרחית, המונהגת במידה רבה על ידי הזרם המתון באוכלוסייה המוסלמית. הנשיא אף הקים גוף שחבריו משתייכים לקבוצות דתיות שונות ומטרתו היא להבטיח שמדיניותה של הממשלה במגוון תחומים תבוצע ברוח הפנצ'סילה. יוזמות אלה של המדינה מתכתבות עם מגמות מקבילות בחברה האזרחית המוסלמית, שתנועת נאהדאתול עולמא (NU) היא בין המובילות שלהן, לאמץ מדיניות אקטיבית יותר נוכח הסכנה הטמונה בקיצוניות הגוברת של קבוצות מיעוט קנאיות, הנחושות לכפות עמדתן על הרוב.
החל בחודש מאי האחרון ניכר כי השלטונות סימנו כיעד את הארגון האסלאמי ׳חזבות תחריר אינדונזיה׳ (HTI), שלוחה של התנועה האסלאמית הבינלאומית "חזב אל-תחריר אל-אסלאמי", שבמרכז תפיסתה הרעיונית חידוש הח'ליפות האסלאמית. לדברי המשטר מקדמת תנועה זו אידאולוגיה הנוגדת במהותה את הפנצ'סילה ולכן חותרת תחת הבסיס הרעיוני של המדינה. ביולי האחרון פורסם צו נשיאותי המאפשר לקצר הליכים משפטיים ולהפליל בקלות יחסית ארגונים הנוגדים את הפנצ'סילה. זמן קצר לאחר מכן הוכרז ארגון ה-HTI כבלתי חוקי. נראה כי השלטונות שוקלים צעדים דומים גם נגד "החזית להגנת האסלאם" ובעיקר נגד העומד בראשה, ריזק שהאב, שחקן מרכזי מאחורי הקלעים של ההפגנות המדוברות.
באינדונזיה נמתחה ביקורת קשה על הצעדים שנקט המשטר, ולא רק מצד אסלאמיסטים. מבקרי הנשיא טענו כי מדיניותו אינה דמוקרטית וכי הוא משתמש בכוחו הנשיאותי לדכא את מתנגדיו, במקום בהליך משפטי מקובל. היו אף שרמזו כי הנשיא חותר לשלטון סמכותני. וידודו הדף את הטענות והדגיש כי אינדונזיה אינה יכולה להתיר את פעילותם של ארגונים חתרניים. הוא הבהיר כי המאבק של המדינה בארגונים הללו כפוף לחוק והזכיר כי החוקה חוסמת את האפשרות המסוכנת של שלטון יחיד.
אפשר שהשינוי בגישת השלטון ביחס לקבוצות דתיות קיצוניות בא בעקבות ההבנה כי נחצה קו אדום, וכי רעיונות חתרניים עלולים לחלחל גם לתוך הזרם האסלאמי המרכזי. גם שיקולים אלקטורליים עומדים ברקע. ההפגנות נגד "אהוק" לא פסחו על הנשיא עצמו, וכאשר העיניים נשואות אל הבחירות לנשיאות אינדונזיה, הצפויות ב-2019, קשה להתעלם מהאפשרות שהגנרל סוביאנטו יתייצב שוב מול וידודו בבחירות הקרובות. הנשיא המכהן נדרש להישג פוליטי שיוכל להציג לבוחריו.
יתר על כן, לאחר ש"אהוק" הפסיד ליריבו המוסלמי בבחירות לראשות עיר הבירה ונשלח למאסר באשמת חילול הקודש, במסדרונות השלטון מעריכים כי הסיכוי לעימות עם נקבוצות הרדיקליות פחת באופן משמעותי.
