ובכל זאת, האירוע – המשמח לכשעצמו – מותיר טעם חמצמץ בפה ומזמן לאזרח הישראלי כמה תהיות לא פשוטות באשר לניהול המדינה ולאמיתות שלאורן התעצב סדר היום המדיני והפוליטי בישראל בשנים האחרונות. קשה שלא לתהות: מה לקח לו, לראש הממשלה, שלוש שנים תמימות? האם כל הסיפור נעוץ בפחדיו משותפו הכוחני לניהול הממשלה הקודמת, אביגדור ליברמן, ומשחרורו מעולו של זה בממשלה הנוכחית, לפחות עד תום משפטו? ואם לא כן, מה נשתנה בין יום חמישי בערב ליום שישי בצהריים, עת טילפן נתניהו מנמל התעופה בן גוריון לנשיא תורכיה? האם אכן התחוללה בשעות הספורות הללו תזוזה מדינית דרמטית או פריצת דרך במגעים בין המדינות, או שמא כל הסיפור התחיל ונגמר בנזיפה של הפטרון הכריזמטי מוושינגטון?
אם האינטרסים משותפים וכה דוחקים, איך לא מצאה ישראל את הנכונות ואת התושיה הדיפלומטית להניח בצד את כבודה וליזום את הצעד ההכרחי הזה כבר קודם לכן? האם באמת ניתן להיתלות ב"הידרדרות בסוריה" כגורם היחיד שגרם לנתניהו לחזור בו מסירובו האיתן להתנצל? ומה באשר לכבוד? בשלוש השנים שחלפו למדנו שישראל החלה שומרת על כבודה בהקפדה גדולה יותר משהיא שומרת על האינטרסים שלה, אז מה נשתנה הלילה הזה? האם החלטנו שדי לנו בשלוש שנות שמירה על הכבוד ומעתה אפשר לחללו? אני סבור שההתנהלות הזו הינה אינדיקטיבית, ויש בה עניין רב לציבור שרוצה (וצריך) לדעת האם כך מנהלת ישראל את כל המשברים הדיפלומטיים שבהם היא מעורבת. האם מדיניותה של ישראל משתנה בן לילה, בלא כל סיבה נראית לעין, גם בתחומים אחרים ובזירות אחרות?
תהייה נוספת קשורה לצד התורכי: מאז תקרית המרמרה סיפרו לנו דוברים ישראלים רשמיים (בחלקם בכירים ביותר) כי ראש הממשלה התורכי, רג'פ טייפ ארדואן, הוא אנטישמי עוד משחר נעוריו וכמותו גם שר החוץ דבוטאולו. אותם דוברים הגדילו וסיפרו כי המדינה התורכית עשתה יד אחת נגד ישראל ונגד עצם קיומה עם ארגון זכויות האדם המדומה IHH, וכי פניהם של התורכים אינם לפיוס ולהרגעה אלא להעמקה מכוונת ומתוכננת של הקרע, בהכוונה מודעת הישר מראש הפירמידה. עוד סיפרו לנו ששלושת התנאים של תורכיה (התנצלות על הרג חפים מפשע, פיצויים למשפחותיהם והסרת המצור מעזה) אינם אלא תירוצים שאם ימולאו על-ידי ישראל יוחלפו בתירוצים חדשים שכל מטרתם תהיה שמירה על הנתק הדיפלומטי. והנה, הפלא ופלא, היה די בשיחת טלפון קצרה אחת מנתניהו כדי לגרום לתורכים להכריז כי הכל ישוב לקדמותו וכי מעבר לכל דרישותיהם שמולאו אין להם דרישה נוספת. גם אם התורכים אינם צדיקים גדולים, ההתנהלות הזו מאירה באור מטריד את מקבלי ההחלטות אצלנו ואת דובריהם הנאמנים.
לסיום, תהייה אחת אחרונה שנדמית חשובה מכל: האם ישראל סבורה שהשיגה (או למצער משכנעת את עצמה שהשיגה) הישג כלשהו בעקבות שלוש שנות העיקשות וההתבצרות? האם גדלו הביטחון הלאומי או הכבוד הלאומי הישראלי בעקבות העמדה הנוקשה שהציגה ממשלת נתניהו בניצוחו של שר החוץ ליברמן? ואולי כדאי לשאול את השאלה ההפוכה: האם שלוש שנים של קיפאון תרמו בצורה כלשהי לביצור מעמדה של ישראל, או שבסיכומו של דבר תיזכר האפיזודה המיותרת והמעט מביכה הזו כשלוש שנים שירדו לטמיון ולא שינו דבר? כנראה שרק לנתניהו הפתרונים.
