במבט ראשון נראה כי בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית אמורה להדאיג את הפלסטינים. המועמד הרפובליקאי טרח להזכיר בנאומיו שוב ושוב את מחויבותו לישראל (כולל בנאום האחרון לפני יום הבחירות) והבטיח להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. מקורביו טענו כי יפסיק ללחוץ על ישראל להימנע מבנייה יהודית בגדה המערבית, ובהמשך להחלטת המפלגה הרפובליקנית ביולי להסיר את תמיכתה בפתרון שתי המדינות הודיע אחד מיועציו הבכירים כי "פתרון שתי המדינות אינה עדיפות עליונה." בסיס התומכים של טראמפ הוא פרו-ישראלי במובהק, לפעמים אף ממניעים דתיים ומשיחיים.
מנגד, היה זה טראמפ שהבטיח בפברואר להישאר "נייטרלי" ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחודש לאחר מכן טען שיכריח את ישראל לשלם בעצמה על סיוע בטחוני, כמו בעלות ברית אחרות של ארצות הברית במזרח אסיה ובמזרח התיכון. החשש הכללי מפני טראמפ נעוץ אם כן לאו דווקא בעמדותיו, אלא בהפכפכותו.
אך בניגוד בולט לזעקות השבר הנשמעות מחוגים ליברליים בארצות הברית ומעבר לים נוכח נצחונו של טראמפ, החששות בזירה הערבית והפלסטינית מתונים הרבה יותר. שמונה שנות שלטונו של אובמה לא היטיבו עם הפלסטינים, וחוסר התלהבותם ממועמדותה של הילרי קלינטון הפכה את הפתעת הבחירות לכואבת פחות.
"רק ישראל אינה מודאגת ממי שיגור בבית הלבן," כתב ביום שלישי בעל הטור ג'ורג' סמעאן בעיתון הפאן-ערבי אל-חיאת היוצא לאור בלונדון, "בין אם זה טראמפ שהתעלה על הנצים בהדגשת הקשר האסטרטגי עמה, או קלינטון שמעלה את עליונות המדינה העברית מעל כל שיקול אחר. קשר זה קבוע ואינו מתחלף ללא קשר למפלגת השלטון בארצות הברית. הערבים או הפלסטינים אינם יכולים לרצות דבר נוכח הירידה במרכזיותה ועדיפותה של סוגיית פלסטין."
תחושת הפטליזם הזו, האופיינית לאינטלקטואלים ערבים הניגשים לעסוק בארצות הברית, אפיינה גם את מאמרו של העיתונאי הפלסטיני הידוע עבד אל-בארי עטואן. "הילרי קלינטון, שהזילה דמעה בעת ביקור במחנה הפליטים ג'באליה בעזה במחצית שנות התשעים לצד בעלה הנשיא ביל קלינטון," כתב עטואן בתחילת השבוע, "הפכה לגדולת התומכים בכיבוש הישראלי."
"המועמד הרפובליקאי דונלד טראמפ רוצה להחזיר את אמריקה לגדולתה, אך על חשבוננו, בחשבו שאיננו ראויים לדמוקרטיה או לכבוד […] אך המתחרה שלו, גב' קלינטון, מתגאה בידידותה עם מדינת הכיבוש הישראלי […] לא מעניין אותנו מי יזכה, אלא מה יקרה לאחר הזכייה."
לאחר היוודע התוצאות המעיט עטואן בעוצמת האיום שבאישיותו הבעייתית של טראמפ. "איננו מסכימים עם רבים שקנו את הסטריאוטיפ ששיווקו מנגנוני התקשורת והמוסדות האדירים, שתיארו את האיש כמטורף, אימפולסיבי ובלתי כשיר להנהיג מדינה גדולה כקטנה. לו היה כזה, לא היה זוכה ברוב הקולות של כ-300 מיליון אזרחים אמריקאים בבחירות חופשיות ונקיות."
ישנם גם פרשנים פלסטינים, כמו עורך אתר החדשות הנפוץ "מען" נאצר לחאם, המגלים הבנה ואמפתיה למניעיו של הבוחר האמריקאי.
"המועמד האמריקאי הלבן דונלד טראמפ זכה בזכות הקולות הצפים שהמפלגה הדמוקרטית לא כיבדה. אלה קולותיהם של הפוחדים, הכועסים, הנכשלים והמעונים בין שיני הקפיטליזם החייתי, שהפך את תושבי היבשת האמריקאית לעבדים שעובדים לילה ויום כדי שהעשירים ירוויחו יותר ויותר. אגב, הוא אינו באמת איש מסוכן, שכן הוא מיליונר שרצה להפוך לנשיא אך לא אידיאולוג או נציג של זרם דתי, כנסייתי או טוטליטרי."
לחאם טוען כי אינו חושש מנשיאות דיקטטורית של טראמפ, דווקא מתוך הערכה לדמוקרטיה האמריקאית, שהיא "מדינת מוסדות ולא חווה של השליט כמו חלק מהמדינות."
למרות התגובות המאופקות מצד צמרת הרשות הפלסטינית, שקראה לטראמפ לשמור על עקרון שתי המדינות, וחמאס, שקראה לו לשנות לטובה את יחסה של ארצות הברית לפלסטינים, אין ספק כי גישתו הדיפלומטית של הנשיא מחמוד עבאס לפתרון הסכסוך ספגה היום מכה. מדיניות הבידוד שקידם טראמפ בקמפיין שלו תהפוך את החלום הפלסטיני לביטול הוטו האמריקאי לטובת ישראל באו"ם, או מעורבות אמריקאית פעילה יותר בהפעלת לחץ על ישראל, לחלום רחוק.
