בשנת 1992 פצחו נשות איחוד הפעולה הנשי, ארגון פמיניסטי מרוקאי, בקמפיין מיליון החתימות, במטרה להביא לשינוי בחוק המעמד האישי, שנחשב עד לאותה תקופה למחמיר ביותר במרחב המזרח תיכוני/צפון אפריקאי. הן טענו, ובצדק, שחוק המעמד האישי בארצן אינו מקודש, אלא מבוסס על בחירה אנושית של מחוקק מודרני (מתוך מגוון האפשרויות הקיימות בחוק המוסלמי) ולכן ניתן ואף רצוי לשנותו. הקמפיין נחל הצלחה, הגיע למיליון חתימות ולפיתחו של מלך מרוקו דאז, חסן השני. הוא הציג אז יוזמה משלו לשינוי החוק, שהייתה אמנם מינורית יחסית לדרישתם של ארגוני הנשים, אך שברה את הטאבו והוכיחה שהחוק אכן בר שינוי.
בשנת 2004 הציג בנו, מוחמד השישי, רפורמה מקיפה יותר, שהפכה את חוק המעמד האישי המרוקאי לאחד המתקדמים במרחב. מהלך זה לווה בשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות, בממשלה ובפרלמנט. בשנה שעברה שיוויון מגדרי עוגן בחוקה. במרוקו, אם כן, נכונות לפתוח את חוק המעמד האישי לרפורמה, שאינה סותרת את רוח האסלאם אלא בוחרת בפרשנויות המכירות בזכויותיהן של נשים בנישואין, גירושין ואחזקת ילדים, הביאה לשינוי היסטורי, שלֻווה גם בצעדים נוספים לשילובן של נשים בחיים הציבוריים. מרוקו אינה היחידה. שתי שופטות שרעיות, בחברון וברמאללה, אשר מונו בשנים האחרונות, מוכיחות שניתן למצוא דרכים לשלב נשים גם בבתי הדין הדתיים. המידה בה שילוב זה משפיע על מעמדן של נשים בכלל ועל הפסיקות הניתנות בבתי הדין עדיין מצפה למבחן הזמן, אך ללא ספק יש כאן צעד משמעותי שמצפה לחברות ומדינות אחרות שילכו בעקבותיו.
באיראן ניסו בשנת 2006 פעילות פמיניסטיות, ביניהן זוכת פרס נובל שירין עבאדי, לקדם יוזמה לשינוי חוק המעמד האישי באמצעות איסוף מיליון חתימות, ממש כמו במרוקו. כאן, המשטר הקפיד לדכא יוזמה אזרחית זו ורבות מהנשים שהיו מעורבות בה – למשל בחלוקת עלונים ואיסוף חתימות, מצאו עצמן בכלא. חשוב לציין שגם במקרה האיראני היוזמה באה מתוך קריאת צווי הדת ולא נגדה, כלומר מתוך הנחה שפרשנות אחרת יכולה לשפר באופן משמעותי את חייהן של נשים. בלבנון קוראים ארגוני נשים לאמץ מסלול אזרחי עבור זוגות שלא מעוניינים להתחתן ולהתגרש על פי הדת שנולדו לתוכה, ועבור זוגות מעורבים שהיום נאלצים להתחתן בקפריסין. חוק המעמד האישי התוניסאי היה מראשיתו חוק שהגביל פוליגמיה והעניק שיוויון יחסי בגירושין. זכויות נשים בתחומים אלה שופרו, גם אם הדרך עוד ארוכה, במצרים, בירדן ובאלג׳יר.
בישראל, התקדמות במעמדן המשפטי של נשים נעשה עדיין תוך עקיפה של המערכת הדתית. דוגמא לכך היא הפתיחה של בתי המשפט למשפחה לנשים מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות בשנת 2001 – מסלול שעד אז היה פתוח לנשים יהודיות בלבד. אבל אין בכך די. ההתפתחיות של 20 השנים האחרונות מעידות כי שינוי בחוק המעמד האישי, שנובע בין השאר מניוד כוחות אזרחיים, הוא אפשרי. לנשים יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות יש אינטרס בקידום שינוי כזה. מסלול אזרחי לנישואין וגירושין, כפי שדורשות נשים לבנוניות, הוא צעד חיובי ורצוי, אבל אינו סותר גם שיפור החוק הקיים עבור נשים שבוחרות להשאר במסלול הדתי או כאלה שהתחתנו כבר בתוכו. זוהי דרך ארוכה ולא קלה, מהסיבות שצוינו לעיל, אבל ניסיונן של אחרות מעיד שאין לוותר עליה.
