כמו הרבה אזרחיות ואזרחים בארץ אני מוטרד מאוד ממצבה של מדינת ישראל כיום. אני מודאג מכך שאין יחסי שלום בין ישראל לבין כל שכניה הערבים. אני מודאג מאופיו המתמשך, שלא לומר הקבוע, של הכיבוש הישראלי בשטחים, ומכך שישראלים ופלסטינים שנולדו אחרי המלחמה ב-1967, שלא מזמן ציינו 46 שנה להתרחשותה, אינם מכירים מציאות אחרת. אני מודאג מ"פשעי שנאה" הנעשים בשם דת אחת נגד בני דת אחרת. ולבסוף, אני מודאג מן הבולטוּת של הביטחון בתחומים רבים בארץ.
מה המשותף לכל התופעות המדאיגות הללו? המשותף הוא גבולות, או ליתר דיוק היעדרם של גבולות. גם לאחר 65 שנים של עצמאות, אין למדינת ישראל גבולות: אין לה גבולות בינלאומיים מוכרים עם כל שכניה, ובמיוחד עם הפלסטינים, סוריה ולבנון ("הקו הכחול" בין ישראל ללבנון, ששורטט בידי האו"ם בשנת 2000 בעקבות נסיגת ישראל מלבנון, אמנם מקובל על הצדדים אך אינו גבול בינלאומי). אין בה גבולות ברורים, דהיינו הפרדה, בין דת ומדינה. ואין בה גבולות של ממש בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי. ישנם, כמובן, תחומים נוספים שאפשר לציין בהקשר הזה, כמו הזיקה ההדוקה בין הון ושלטון. אבל כאן אסתפק בשלושת התחומים שציינתי, שהם בעיניי התחומים העיקריים והבעייתיים ביותר.
חשוב לציין כי שלושת התחומים האלה אינם נפרדים זה מזה אלא יש קשר הדוק ביניהם. למשל, כיום מוצע פתרון להשתתפות הלא מספקת של המגזר החרדי במשק הישראלי – בעיה הנובעת, בין היתר, מהיעדר הפרדה בין דת ומדינה בישראל מאז הקמתה – הכולל גיוס של צעירים חרדים לצבא. אולם "פתרון" כזה, גם אם ייצא לבסוף אל הפועל, רק יטשטש עוד יותר את הגבולות החדירים ממילא בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל. וזו רק דוגמא אחת.
יש להבין כי ה"פלונטר" הזה, אם אפשר לכנותו כך, אינו חדש ואינו מקרי, אלא נובע מכמה גורמים שחלקם נעוץ בשנותיה הראשונות של המדינה (ולעתים גם קודם לכן, בתקופת "היישוב") וחלקם האחר התפתח מאוחר יותר.
הגורם הראשון הוא היותה של ישראל "מדינה קטנה" שהיא גם "מדינה חדשה", ואשר התמודדה עם איומים ביטחוניים משמעותיים – ויש הטוענים אף "קיומיים" – מאז הקמתה. לאור מציאות זו, רבים מן המנהיגים הפוליטיים והצבאיים בישראל סברו כי מוטב שלא יהיו במדינה גבולות ברורים בין התחום האזרחי והתחום הביטחוני, וכי צבאה צריך לא רק להגן עליה מפני אויביה אלא גם לבצע משימות לאומיות חשובות בתחומים אזרחיים כמו חינוך, קליטת עלייה והתיישבות, ובתקופות מאוחרות יותר גם רווחה וגיור.
בנוסף, מנהיגי המדינה הצעירה ביקשו לרתום את הדת היהודית על סמליה, מוסדותיה ומנהיגיה לטובת הפרויקט הלאומי שלהם גם במחיר של היעדר הפרדה בין דת למדינה. פרופ' ישעיהו ליבוביץ מצטט את ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, שאמר לו:
אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מן המדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר השלטון היהודי יצטרך להתמודד עמו. ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידיה.
מאוחר יותר, בעקבות הניצחון ב-1967, מנהיגי המדינה לא הוטרדו מכך שאין לישראל גבולות ברורים ומוכרים, אלא גרסו כי אם שטחים מסוימים חיוניים לביטחון המדינה אזי מוטב להחזיק בהם גם בהיעדר הסכמה של השכנים ושל הקהילה הבינלאומית. מקרה בולט הוא חצי האי סיני, שלפי שר הביטחון, משה דיין, עדיף היה להחזיק בו מאשר להשיג שלום. אך עבור המצרים מצב זה היה בלתי נסבל ולכן הם יזמו מלחמה נוספת, ב-1973, שרק לאחריה ניתן היה להגיע להסכם שלום.
אבל ל"פלונטר" שאותו אני מתאר כאן יש גם גורמים נוספים: תרבותיים והיסטוריים. אף כי רבים מהיהודים בארץ רואים את עצמם ואת מדינתם כחלק מן המערב, הרי שלאמתו של דבר אין להם היסטוריה ארוכה של קיום במדינה עצמאית עם גבולות ברורים, הפרדה בין דת ומדינה, ומגזר ביטחוני נפרד מן המגזר האזרחי וכפוף לו, כפי שיש במדינות המערב המבוססות. להיפך: ליהודים יש היסטוריה עשירה במגוון של פרקטיקות לא-פורמליות כמו עמימוּת, תמרוּן, ועוד.
הגורם השלישי והאחרון שברצוני להזכיר כאן הוא קיומם של שחקנים חזקים שיש להם עניין ויכולת להמשיך ולקיים את המצב שזה עתה תיארתי, כלומר היעדר ההפרדה בין דת ומדינה, היעדר גבולות בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי, והיעדר גבולות בינלאומיים מוכרים: קבוצות דתיות בישראל נהנות מהיעדר ההפרדה בין דת ומדינה אך גם מדיור זול מעבר ל"קו הירוק"; מערכת הביטחון וה"רשת הביטחונית" הלא-פורמלית (שחבריה הם אישי ביטחון בשירות פעיל ובגמלאות) נהנות מחוסר ההפרדה בין התחום האזרחי והתחום הביטחוני אך גם מן הגבולות הלא ברורים של המדינה; והמתנחלים בשטחים ותומכיהם הרבים נהנים אף הם מן המצב הקיים, היוצר עבורם אפשרויות פעולה רבות. ניתן לסכם ולומר כי כל השחקנים האלה משתפים למעשה פעולה ביניהם, באופן ישיר או בעקיפין, ועל-ידי כך תורמים להתמשכותו של המצב הקיים.
התוצאה היא שמצב שהוא ביסודו "לא נורמלי" – לפחות בעיני חוקרים בולטים העוסקים בתהליך היווצרות המדינה, המדגישים את הצורך בהתוויית גבולות בינלאומיים מוכרים ובהפרדה בין תחומים שונים כמו הצבא, הכלכלה, החברה, התרבות – נתפס בעיני ישראלים רבים כמצב "נורמלי" ואף רצוי, ואילו שינוי במצב זה נתפס כמעשה כפירה.
אך אני רוצה לטעון כי ה"פלונטר" הזה משפיע עלינו, הישראלים, לרעה הן מבחינה פנימית הן כלפי חוץ. מבחינה פנימית, אחת התוצאות היא מתן עדיפות בהקצאת משאבים למערכת הביטחון, למוסדות דת, ולמתנחלים בשטחים על פני המגזרים החלשים בחברה ועל חשבון תחומים חיוניים כמו חינוך, רווחה ובריאות. תוצאה נוספת היא שהמשטר בישראל אינו מתפתח לדמוקרטיה אפקטיבית, כלומר כזו שכל אזרחיה נהנים ממנה במידה שווה, אלא ממשיך להיות דמוקרטיה פורמלית, דהיינו כזו שיש בה פרקטיקות לא-פורמליות המדירות ומפלות את ה"אחר", כלומר את האזרחים הערבים הפלסטינים.
אבל ה"פלונטר" הזה משפיע לרעה גם כלפי חוץ. ראשית, אנשים שמתבוננים על מדינת ישראל מבחוץ מזהים בה סממנים של אירדנטיזם (תיאבון לשטחים), קלריקליזם (שלטון הדת) ומיליטריזם (אמונה בכוח צבאי כפתרון מועדף לבעיות פוליטיות), והתוצאה היא תחושת ניכור גוברת והולכת כלפי המדינה. הדבר בולט במיוחד בקרב יהודים בתפוצות, שעבורם ישראל הופכת ממוקד של הזדהות וגאווה למשהו שקשה להתחבר אליו ולתמוך בו. שנית, ישראל אינה מצליחה לכונן יחסים נורמליים עם המדינות הערביות השכנות ועם הפלסטינים. חלק מן הסיבות לכישלון מתמשך זה נעוצות בצד הערבי – חוסר יציבות פוליטית, היעדר הסכמה פנימית, ועוד. אבל יש חשיבות רבה גם לחוסר היכולת של הישראלים עצמם לקבוע היכן מדינתם מתחילה והיכן היא נגמרת, כלומר מהו הגבול שבתוכו הם הריבון אך מעבר לו אין להם שליטה ישירה או עקיפה, ולגבש סדר-יום מדיני אזרחי ולא צבאי או אתני-דתי. אוסיף כי מי שנהנים ממצב זה הם שחקנים לא-מדינתיים אלימים, כמו תנועת חמאס הפלסטינית וארגון חזבאללה הלבנוני, אך גם מדינה כמו איראן. עבור כל השחקנים האלה, היעדר גבולות ברורים, מוסכמים ומוכרים בין ישראל לשכניה הם בבחינת "פרצה הקוראת לגנב".
כיום, לאחר 65 שנות עצמאות, הגיע הזמן שנתיר את ה"פלונטר" וניצור מדינה עם גבולות בינלאומיים ברורים ומוכרים, הפרדה בין דת ומדינה, ותחום ביטחוני מובחן מן התחום האזרחי וכפוף לו. יש הטוענים כי תהליך השלום בין ישראל לערבים הוא כיום המשימה החשובה ביותר, וכי יתר הבעיות שמניתי – היעדר הפרדה בין דת ומדינה והיעדר גבולות ברורים בין התחום הצבאי והתחום האזרחי – יכולות להמתין. אך הכישלון הצורב של תהליך אוסלו, שהחל לפני כשני עשורים, מדגים את חוסר התוחלת של ניהול תהליך שלום באופן מנותק משאלות של דת ומדינה ובהיעדר הפרדה בין התחום הצבאי והתחום האזרחי. ב-1995 נרצח ראש ממשלה בישראל בטענה כי פעל נגד הציווי הדתי וב-2000 איבד ראש ממשלה אחר את השליטה על הצבא וההתלקחות שנגרמה עקב כך מוטטה את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ב-2005 אמנם הצליח ראש ממשלה נוסף להסיג את הצבא ואת המתנחלים מרצועת עזה באופן חד צדדי, אבל ספק אם ניתן יהיה לשחזר זאת בגדה ומזרח-ירושלים, אזורים שמזה 46 שנה מנקזים אליהן רגשות ואינטרסים פוליטיים, צבאיים, כלכליים ודתיים.
פרופ' אורן ברק הוא ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים
