שיחות השלום בז'נבה בין הצדדים הלוחמים בתימן החלו בטונים צורמים. עיתונאית אנטי-חות'ית השליכה נעל על חמזה אל-חות'י, ראש משלחת המורדים. "את מי אתה מייצג?" זעקה לעברו, והוסיפה: "אל תדבר! זהו מסר מתושבי עדן".
שאלתה של העיתונאית היא בבואה להיסטוריה הארוכה והעגומה של תימן. למרות עברה ההיסטורי המפואר, קדם-אסלאמי ואסלאמי כאחד, תימן מעולם לא הצליחה להיפרד ממאפייניה השבטיים והכיתתיים, והם האפילו על נאמנויות לאומיות ודתיות. גם ראשי מדינה מוצלחים יחסית, כמו הנשיא לשעבר עלי עבדאללה צאלח, נאלצו להסתמך על המערכת השבטית-כיתתית, גם אם שילמו מס שפתיים לחזון הלאומיות הערבית או אידיאולוגיה אחרת. צאלח, בן שבט הסנחאן מפדרציית שבטי החאשד, שלט במדינה על ידי מניפולציה מתמדת של הפוליטיקה השבטית, ורבים מבני שבטו ואף משפחתו הקרובה מונו לתפקידים בכירים במנגנוני הצבא והמדינה. כחצי מהצבא הלאומי של תימן היה מבוסס על יחידות שבטיות שהצהירו על נאמנותן לשלטון ממניעים תועלתניים.
המשטר בתימן היה שרוי בעימותים כרוניים עם מוקדי הכוח השונים במדינה: שבטים יריבים, סוציאליסטים (בעיקר בדרום תימן), תנועות אסלאם רדיקליות ומשכילים צעירים עירוניים. כאשר אחד ממוקדי הכוח הללו, וביניהם המדינה עצמה, היה מתחזק יתר על המידה על חשבון האחרים, התוצאה הייתה מלחמת אזרחים (שפרצה בין הצפון לדרום בשנת 1994), מרידות שבטים או התקוממות דתית, כמו החבירה של ארגון אל-קאעדה במזרח תימן לשבטים מקומיים נגד השלטון המרכזי ומרד החות'ים שהחל בשנת 2004. מרד זה נובע, במהותו, מהמתח הדתי שנוצר בין הזיידיה, פלג שיעי מתון, לבין גישות סוניות סלפיות שיובאו מערב הסעודית ואיימו על אורח החיים הזיידי. חוסין אל-ח'ותי, ממנהיגי המרד בראשית דרכו, הסביר בפירוש כי המרד נועד לבלום את ההשפעה הסעודית-סלפית על בני אמונתו וכי איראן תוכל להיות פטרון טוב לחות'ים בתימן, בדומה למודל של חזבאללה בלבנון. לימים יכרתו ממשיכי דרכו ברית אסטרטגית עם איראן.
המהומות בתימן ב-2011 הובילו להדחתו של הנשיא צאלח ופיצלו את המדינה מחדש למרכיביה השבטיים, האזוריים והדתיים. סגנו-יורשו, עבד רבה מנצור אל-האדי, נתמך על ידי סעודיה. הנשיא המודח חבר לאויביו הקודמים, החות'ים, ובסיוע איראני הם הצליחו להשתלט על רוב שטחה של תימן, להוציא את עדן ואיזור חדרמות במזרח המדינה, הנשלט על ידי אל-קאעדה וקואליציית שבטים מקומית. בחודש מרס האחרון פתחו הסעודים במלחמה נגד החות'ים ובעלי בריתם, שגבתה עד כה את חייהם של אלפי בני אדם והרסה חלק ניכר מהתשתיות שנותרו במדינה. אולם העליונות האווירית של הקואליציה הצבאית הערבית בראשות סעודיה לא הועילה, והמלחמה החלה לגלוש אל שטחה שלה. חוסר ההכרעה אילץ את הצדדים לשבת לשולחן המו"מ.
בשיחות השלום בז'נבה סירבו שני הצדדים לשבת יחד באותו אולם עד אשר תביעותיהם העיקריות יתקבלו; החות'ים דרשו הפסקה מיידית של ההתקפות האוויריות, והשלטון דרש נסיגה מיידית של החות'ים מכל השטחים שכבשו, כולל הבירה צנעא. לאמתו של דבר, לאף אחד מהצדדים אין שליטה מלאה במתרחש במה שהיה פעם תימן, ועשרות קואליציות משנה מקומיות ושבטיות נלחמות ביניהן ומתפייסות ביניהן ברחבי המדינה תוך כדי השיחות בז'נבה. מערכות המדינה אינן מתפקדות כלל, ותימנים רבים העדיפו את מחנות הפליטים בסומליה שסועת הקרבות על פני הישארות בעדן.
אולם ללא הסכם שלום בין שתי הקואליציות הגדולות הללו והחזרת ה"יציבות המשברית" לתימן גורלה עלול להיות דומה לזה של עיראק וסוריה, שבהן נאבקות איראן וסעודיה על דומיננטיות אזורית. האם החות'ים חותרים להבטיח אינטרסים שבטיים ומקומיים בלבד, או להשיב לשלטון במדינה את האימאמות הזיידית-שיעית, שחוסלה במהפכת 1962? האם הם אכן מייצגים את האינטרסים של בעלי בריתם, הנשיא המודח ואיראן? ואולי השאלה האמתית היא מהם מוקדי כוח בתימן אשר מוכנים לקבל עליהם את מרותם של הח'ותים? כל השאלות הקשות הללו הן משניות לשאלה המרכזית: האם שלל מוקדי הכוח החזקים בתימן מוכנים לקיים אותה כמדינה.
