ב-17 באפריל 1993 נפטר נשיא טורקיה טוּרגוּט או֗זַל, לכאורה מהתקף לב. לפני שנה, בעקבות סדרת חקירות שקטות, הורה בית המשפט להוציא את שרידי גופתו מן הקבר כדי לבחון את האפשרות שהורעל. הגופה הועברה תחת משמר משטרתי כבד למכון לרפואה משפטית בפאתי איסטנבול ונבדקה על ידי צוות מומחים. בבדיקה, אחרי עשרים שנה, אכן נמצאו שרידי רעל בגופו ובשערו, אולם החוקרים לא יכלו להגיע למסקנה חד-משמעית על מקור ההרעלה. הסברה היא שהורעל על ידי מנגנון חושך מסתורי שחשש מן הרפורמות שעמד לבצע.
הפרשייה המוזרה הזאת התקבלה בציבור הטורקי בשוויון נפש מסוים. האדישות לא נבעה מספקנות. להיפך, הרוב האמינו שהנשיא אוזל אכן נרצח. אלא שבתודעה הטורקית המציאות שבה נשיאים יכולים להירצח, עיתונאים להיעלם, וראשי מפלגות להיעצר בנסיבות מפוקפקות, מתקבלת כדבר מובן מאליו. לאורך עשורים רבים נוהלה מדינתם על ידי הקבוצה החשאית המכונה בפיהם 'מדינת העומק,' (derin devlet) שכללה אנשי צבא בכירים ולצדם אנשי משפטים ותקשורת. להערכת חוקרי התופעה בחרה הקבוצה המסתורית הזאת את המנהיגים, דחקה החוצה את המפלגות הסוררות, חיסלה אנשי ציבור ותקשורת שאיימו על הסדר הפוליטי הקיים, ובמצבים קיצוניים יותר הורתה לצבא ליטול את רסן השלטון, להדיח את המפלגה השלטת, ולהשיב על כנו את הסדר הכמאליסטי.
אולם חמש שנים אחרי שמדינת העומק הדיחה מן השלטון את מפלגת הרווחה של ראש הממשלה אֶרבּקאן ב-1997, שוב עלתה לשלטון מפלגה מהסוג שאנשי הצללים לא אהבו, מפלגה דתית שאתגרה את החזון החילוני של הרפובליקנים, ואשר איימה להצמיח אליטה אחרת, מסורתית וריאקציונרית (לדעתם), שמקורה בערי השדה. מנהיגי מדינת העומק לא התכוונו להניח לזה לעבור בשקט, אולם המפלגה החדשה, בהנהגת ראש הממשלה ארדואן, הקדימה אותם ובסדרת צעדים מחושבים היטב, בשילוב תומכיהם בתביעה הכללית, במשטרה ובבתי המשפט, הצליחה להביסם. חלק ממנהיגי הקבוצה הושלכו לכלא יחד עם מאות אחרים חפים מפשע שככל הנראה לא היו קשורים אליה כלל, ויכולתה להשפיע פוליטית חוסלה באופן אפקטיבי.
אולם רצף האירועים הזה חשף גם את אחת ההבחנות החשובות ביותר באשר למדינת העומק במזרח-התיכון. כפי שניווכח גם במקרה של מצרים ואיראן, זו איננה רק קבוצת אנשים הפועלים בהשפעת אידיאולוגיה חתרנית. כמו בוזון היגס, המעניק מסה לחומר אף שקשה מאד לאתרו, היא חלק אינטגרלי מן השיטה הפוליטית, וכשהקבוצה נפגעת נוצר חלל פוליטי עמוק שמתמלא בכל פעם בתוכן אחר. בטורקיה, מיד עם פירוקה של מדינת העומק הכמאליסטית התמלא החלל הנסתר בכוח פוליטי חדש. עוד טרם יבש הדיו על כתבי התביעה נגד ראשי הצבא ותומכיהם, החלה קבוצה חדשה המחוברת לשלטון לנהל את המדינה בגרסה מתוחכמת יותר של אותן שיטות חשאיות – שומות מס בלתי-אפשריות, צילומים חושפניים, מעצרים ברוטליים וכתבי אישום מפוברקים נגד מתנגדי המשטר. מאחורי הקלעים מחליטים על איזה כלי תקשורת להטיל מיסוי משתק, איזה עיתונאים ואיזה גנרלים לעצור, ואת מי להאשים בחתירה נגד המשטר.
וכאן אנו מגיעים להבחנה החשובה השנייה: ההטרוגניות של מדינת העומק. בדמיונם של המשקיפים המקומיים זוהי קבוצה הומוגנית ומתואמת היושבת בחדרים אפלים, מחליטה בקול אחד על צעדיה, ומפעילה את מנגנוני המדינה השונים כדי לבצע את זממה. אולם מדינת העומק העולה מתיאורי העבר, ובמיוחד זו שאנו רואים עתה בפעולה, איננה הומוגנית כלל. כמראה אפלה של הפוליטיקה הגלויה יש בה קבוצות כוח וקואליציות של אינטרסים, יש בה מאבקים על שליטה ועל כבוד, ויש בה אינטרסים אישיים הנחשפים מדי פעם.
כך, למשל, פרשיית 'ארגנקון' שבה הואשמו ראשי הצבא ותומכיהם בחתירה נגד המדינה, נוהלה בעיקר על ידי הקבוצה התומכת באיש הדת פֶתהוּללה גוּלֶן השוהה בארה"ב. לא ברור עד כמה פעלה הקבוצה על פי הנחיותיו של גולן. ייתכן שפעולותיה נעשו מתוך הנחה שזהו רצונו של הבוס, אולם ברור שפעולת הקבוצה לא נעשתה תמיד בתיאום עם מפלגת השלטון של ארדואן, ופסקי הדין החמורים מאד אפילו גרמו למתחים חדשים בין הקבוצות.
על כך, ועל מדינות עומק אחרות במזרח התיכון, בכתבה הבאה.
