באיחור מה גילתה תנועת חמאס את שיח זכויות האדם ואת היותו אמצעי יעיל לחילוץ הסוגיה הפלסטינית מהמשבר הקשה שהיא נתונה בו. אולם אימוץ הרטוריקה המערבית, לא רק שאינו מקרב את התנועה אל יריבתה פתח, אלא אף מחריף את המאבק על לבו של האזרח הפלסטיני.
ב־9 באפריל, בנאום ב"מחנה השיבה" שעל גבולה המזרחי של רצועת עזה, תחת שלט ענק הנושא את דיוקנותיהם של מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי ונלסון מנדלה, הכריז ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה כי עזה נכנסת ל"שלב פוליטי חדש" של התנגדות בלתי אלימה. נאומו של הנייה היה מלא סתירות: מצד אחד, הישענות על המאבק המזוין, הדגשת זכות השיבה המוחלטת של הפליטים ל"כל שטחי פלסטין" וסירוב מוחלט להכיר בישראל; ומצד שני, התפארות בכוחה של המחאה הבלתי אלימה להשיב את "הסוגיה" לתודעה הבין־לאומית.
"אני מבקש מכל הפלגים […] להבין את דרישות השלב הזה, שבו הנשק הקטלני שלנו הוא העם, ההמונים, שבאמצעותם אנו דופקים על שערי הכובש ופותחים אותם בפני השיבה", אמר הנייה, "היום יש לנו מגן וחרב: מגן ההמונים וחרב ההתנגדות". הנייה התגאה שהמחאה העממית בעזה הצליחה להביא את הסוגיה הפלסטינית לשתי הצבעות במועצת הביטחון של האו"ם בתוך ימים ספורים. "הישות הציונית במבוכה פוליטית, ביטחונית וצבאית מפני שהיא אינה יכולה להתמודד עם האלפים האלה", אמר.
בעזרת מושגים כגון "חירות", "הפליה גזעית" ו"אפרטהייד", הגדיר הנייה מחדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמאבק שעיקרו חתירה לשוויון אזרחי. אולם היה זה בעיקר נאום השתלחות פרוע באבו מאזן ובמדיניות הפיוס עם ישראל שהוא מוביל. הנייה כינה את הפיוס "תועבה פוליטית, איידס פוליטי וביטחוני שחלק מבני העם הפלסטיני לקו בו".
העיתונאי העזתי מוצטפא צואף טען שנאומו של הנייה הוא בבחינת גט כריתות שנתנה חמאס לפתח ולמאמצי הפיוס שמצרים מובילה. "האם נאום הנייה היום הוא הכרזת גירושין מעבאס ופתיחה של שלב חדש ביחס כלפיו? האם נשמע על גירושי עזה ממחמוד עבאס?" צייץ צואף בתום הנאום.
כך או כך, ממשלת רמאללה לא עמדה בחיבוק ידיים מול מאמציו של הנייה להוסיף את עצמו לרשימה המכובדת של אבירי זכויות האדם במאה ה־20. במאמר שכותרתו "תשובתם של גנדי, קינג ומנדלה", טען מזכיר אש"ף ואיש המשא ומתן צאא'ב עריקאת כי האישים שהזכיר הנייה בוודאי מתהפכים בקברם לנוכח ניצול מורשתם להצדקת מדיניות התנועה האסלאמית בעזה.
עריקאת תקף בעיקר את ההפיכה של חמאס נגד השלטון הלגיטימי ברמאללה ב־2007, ורמז כי חמאס ממשיכה לדבוק בקו אנטישמי שאינו מבחין בין הציונות ליהדות: "אנו גאים בגנדי ומנדלה שעמדו לצד עמנו הפלסטיני במאבקו הארוך למען חירות ועצמאות. עלינו לציין את גנדי שהבחין היטב בין הציונות ליהדות כאשר הגיב לניסיונו של הפילוסוף הציוני מרטין בובר לשכנע אותו בצדקת הציונות, באומרו: 'יש בפלסטין עם, ואסור שיגורש ממנה'. בדומה לכך, אמר מנדלה: 'חירותנו לא תושלם אלא בחירות פלסטין'. באשר לקינג, שלא הזכיר את הסוגיה הפלסטינית, אנו זוכרים את הדברים שאמר בגנות האנטישמיות".
עריקאת טען כי אחרי הדחייה הפלסטינית את יוזמת הנשיא טראמפ והתמיכה מקיר לקיר בצעדות לא אלימות, אין כיום מחלוקת אסטרטגית בין פתח וחמאס. "המשך פיצול השורות [מצד חמאס]; ההאשמה בבוגדנות, בכפירה ובשלילת האחר; הפצת תרבות השנאה והאיבה; שלילת החירויות והמשך ההפיכה; כל אלו מרחיבים את הפרצה שלתוכה נכנסות ארצות הברית וישראל כדי להרוס את הפרויקט הלאומי הפלסטיני", חתם עריקאת.
ישראל מצדה מבחינה היטב ב"שינוי הפאזה" של חמאס, ומבינה כנראה כי כל עוד ממשלת חמאס מפצה את משפחות ההרוגים והפצועים על הגדר ב־3,000$ להרוג וב־500$ לפצוע קשה, תגובה צבאית לא תספיק כדי לדכא את מחאת עזה. ב־10 באפריל הכריז מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בשקט יחסי, על הרחבת תחום הדיג ברצועת עזה משישה מייל לתשעה מייל בשלושת החודשים הקרובים, "כדי למנוע הידרדרות ברצועה".
זהו צעד מבורך, אך לא מספק. היענות הממשלה לתביעת יישובי עוטף עזה לפתוח את מסוף ארז לפועלים פלסטינים תקל על הלחץ הכלכלי שהרצועה שרויה בו ותנחית מכה ניצחת על מאמצי ההסברה של ממשלת חמאס. אם חמאס תמנע את מעבר הפועלים לישראל, האחריות למצוקת תושבי עזה תיפול בבירור על כתפיה, ולא על כתפי ישראל.
