דימויו הרווח של נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הוא של גנרל ושליט נוקשה הנאבק בנחישות בגורמי אסלאם רדיקלי ומיליטנטי. אולם מבט על מספר מנאומיו והתבטאויותיו מאז שהדיח את הנשיא מורסי באמצע 2013 מגלה הבט נוסף: א-סיסי, הידוע כמוסלמי אדוק, מתבטא גם בנושאים דתיים. יתר על כן, דומה כי מרכיבים ממורשתו של המלומד והרפורמטור הדתי המצרי מוחמד עבדו (محمد عبده), שפעל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מהדהדים מתוך מילותיו של א-סיסי.
לקראת סוף המאה ה-19 הניח עבדו את היסודות הרעיוניים של התנועה הרפורמיסטית או המודרניסטית במצרים, שראשית עיצובם קשור באופן הדוק גם בשמו של מורהו ועמיתו, ג'מאל א-דין אל-אפגאני (جمال الدين الافغاني, 1839—1897). חשיבתו האסלאמית הרפורמיסטית של עבדו הונעה במידה רבה על ידי אבחון, שאותו חלק עם אל-אפגאני, של "רקבון פנימי" ו"פיגור" שפשה בקהילת המאמינים המוסלמית. עבדו בקש להתמודד עם חוליים אלה באמצעות רפורמה שתאפשר יצירת הרמוניה בין האסלאם לבין הציוויליזציה המודרנית וערכיה. זאת מתוך אמונה כי באסלאם עצמו מצוי הפוטנציאל לחיים בעת המודרנית, וכל הדרוש הוא לחשוף את גרעין האמת שבדת האסלאם ולזכך את עיקרי האמונה והפולחן שבה.
בין המרכיבים הבולטים במיוחד במשנתו של עבדו הייתה הקריאה לאִגְ'תִהַאד, כלומר לפרשנות הלכתית עצמאית ורציונלית המתבססת על כתבי הקודש המכוננים – הקוראן והחדית' (המסורות המיוחסות
לנביא מוחמד). זאת כתחליף לתַקְלִיד, כלומר חיקוי עיוור של הנהוג בארבעת אסכולות ההלכה המרכזיות באסלאם הסוני (אל-מַדַ'אהֶבּ) שעוצבו על ידי גדולי דורות העבר. עבדו תבע להתבסס על התבונה האנושית (עַקְל) לטובת התאמתם של דיני האסלאם בסוגיות ארציות –
בשונה מעיקרי האמונה, שלהם מעמד נבואי וקדוש – לנסיבות התקופה ודרישותיה. יסוד מרכזי שני במשנתו של עבדו הייתה התביעה לטיהור האסלאם, כדוקטרינה דתית וכפולחן, מבִּדְעָה, כלומר ממה שנתפס כמרכיבים מוטעים וזרים שחדרו לאסלאם במרוצת הדורות כמו מיסטיקה, כישוף, אמונות תפלות ויסודות אנימיסטיים.
בגישתו הדתית הרפורמיסטית של עבדו נשזרו גם הצורך במודרניזציה של החינוך הדתי ואף שיפור מצבן החברתי של נשים דרך חינוך והכשרה. עבדו, שנשא בתפקידים בכירים, לרבות ראש הוועדה המנהלתית של אל-אזהר, המופתי של מצרים וחבר במועצה העליונה של מנהלת ההקדשים (אַוקאף), בקש לקדם תהליכי רפורמה ומודרניזציה באל-אזהר, המוסד המרכזי והיוקרתי ביותר לחינוך אסלאמי גבוה בעולם הסוני, בהאמינו כי הדבר הכרחי לצורך רפורמה של האסלאם ברחבי העולם המוסלמי.
רעיונותיו ותכניותיו של עבדו נתקלו בהתנגדות ניכרת במצרים, בעיקר מצד החוגים השמרניים ובראשם חכמי דת מאל-אזהר עצמו. אמנם היו כאלה במוסד, ועוד רבים מחוצה לו, לרבות במערכת השלטון, שראו בעין יפה את רעיונותיו ופעלו של עבדו, אך הם נמנעו מלהביע עמדה פומבית, עקבית ונחרצת בנושא. בשל כך, בין היתר, סוכלו רבים ממאמציו של עבדו להוציא לפועל את רעיונותיו הרפורמיסטיים.
עתה, יותר ממאה שנה מאוחר יותר, ניתן לאתר ברטוריקה של הנשיא המצרי א-סיסי מספר קווי דמיון והקבלות למחשבתו הרפורמיסטית של עבדו. א-סיסי מתייחס מדי פעם לשבר שהוא מאבחן בקהילת המאמינים המוסלמית ולאיומים הניצבים בפניה. המוסלמים, לדבריו, מאויימים כיום על ידי קיצוניות דתית וטרור, המהווים סיכון עבור האומות הערביות ואחדותן ופוגעים באופן חמור בדימוי של כלל המוסלמים ברחבי העולם. בדומה לעבדו גם סיסי אינו רואה באסלאם עצמו את לב הבעיה, אלא מאבחן את שורשיה בחוליים המצויים בחברות המוסלמיות עצמן; קיפאון דתי, חשיבה דתית לקויה ואי-הבנה של האסלאם. הוא מפנה במידה רבה את ביקורתו כלפי השיח הדתי שנותר קפוא במשך כשמונה מאות שנים.
נוכח כל זאת מציע א-סיסי לחולל "מהפכה דתית" (תַ'וְרַה דִינִיַּה), שתתאים את השיח הדתי לעידן המודרני. יש הכרח בראייה מודרנית והבנה רחבה של האסלאם, להיאבק בנחישות בקיצוניות דתית, והמוסלמים חייבים לדבוק ב"אסלאם האמיתי" (צַחִיח אל-אסלאם). בדומה לעבדו מייחס גם א-סיסי לאל-אזהר תפקיד רפורמיסטי חשוב, תוך שהוא מצפה ממוסד אסלאמי יוקרתי זה להיאבק בקיצוניות הדתית ובטרור באמצעות קידם הבנה מתונה של האסלאם וערכיו האמתיים. לצורך זה נראה כי סיסי סבור שאל-אזהר עצמו נדרש לרפורמה.
מתנגד לקיצוניות דתית ולטרור. נאומו של א-סיסי ביום ציון מולד הנביא מוחמד.
בשנת 1966 כתב פרופ' מלקולם ה. קר, מומחה בעל שם לפוליטיקה מזרח-תיכונית ולמדע המדינה בכלל, כי המטרה המוסרית הגדולה של זרם ה"מודרניזם האסלאמי" מראשית המאה ה-20 נמוגה חרישית; הזרם הזה, הסביר קר בספרו, נשען על יסודות אינטלקטואליים מעורפלים וחסידיו נטמעו ברחבי הקשת הרעיונית הלאומית-שמרנית. אף לא אחד במצרים, מסביר קר, "נשמע כיום מקונן על מורשתו של עבדו; להפך, כל אחד טוען כי היא שלו". בצירוף מקרים היסטורי האופייני למזרח התיכון נרצח קר בביירות על ידי טרוריסטים שיעים בינואר 1984, פחות משנתיים לאחר שמונה לנשיא האוניברסיטה האמריקאית בעיר.
אכן, מורשתו של מוחמד עבדו נעה, בדרכים פתלתלות, לכיוונים שונים ואף מנוגדים. מהעבר האחד נמצאים חסידי הזרם הסלפי הטהרני, כלומר אלה המבקשים לשוב לערכים ולרעיונות של ה-סַלַף (שלושת הדורות הראשונים והמכוננים של האסלאם) ובהם כאלה ש"גלשו" אל עבר רדיקליזם מיליטנטי. בעבר השני נמצאים מוסלמים בעלי אוריינטציה ליברלית שהאמינו באינטגרציה כוללת של דוקטרינה אסלאמית עם תפיסות וערכים מודרניים וליברליים. אין תמה, אם כן, כי עקבות מחשבתו של עבדו ניכרים בשיח הפוליטי והציבורי במצרים ומשפיעים על תפיסת העולם של הנשיא א-סיסי. אפשר שעבור הנשיא המצרי נמצאה מורשתו של עבדו ראויה גם לשמש כמצע רעיוני לצורך מאבק בקיצוניות דתית ובטרור.
