לפני חמש שנים בדיוק החלו מאות אלפי תושבים במקומות שונים במזרח התיכון – בעיקר במדינות הערביות, אך מאוחר יותר גם באיראן ובישראל (ובמידה פחותה מכך, בתורכיה) – לצאת לרחובות ולדרוש חלק גדול יותר בהחלטות המשפיעות על חייהם. המשטרים באזור, ובמיוחד באותן מדינות שהוגדרו כ"לא חופשיות" (כלומר, לא דמוקרטיות), מצאו עצמם מתקשים להדוף תביעות אלה, שהלכו והתגברו ואף זכו ל"רוח גבית" ברחבי העולם.
בכמה מדינות ערביות, כמו תוניסיה, מצרים ולוב, התוצאה של "האביב הערבי" הייתה הדחת המנהיג וקיום בחירות חופשיות והוגנות יחסית בפעם הראשונה מאז השגת העצמאות (למעט בלוב, שבה לא ניתן היה לקיים בחירות לפרלמנט). ואמנם, על-פי המדדים הבין-לאומיים, תוניסיה היא כיום מדינה דמוקרטית לכל דבר, וזאת לאחר שאימצה חוקה מתקדמת, שיפרה את המשילות וקיימה בחירות חופשיות והוגנות לפרלמנט ולנשיאות שהתאפיינו בשקיפות. גם בתימן הודח המנהיג, אך הדבר לא הוביל לקיום בחירות חופשיות.
אולם במדינות ערביות אחרות – ובמיוחד בסוריה ובבחרין – המחאות ההמוניות נתקלו בדיכוי מאסיבי מצד המשטר, שהוביל, בעיקר בסוריה, למעשי זוועה בקנה מידה רחב (כולל שימוש בנשק כימי, מאסרים המוניים, עינויים והוצאות להורג), לסכסוך פנימי, ולהתערבות של מדינות זרות (בשני המקרים) ושל שחקנים לא-מדינתיים (בסוריה). במדינות אלו הצליח המשטר, לפחות עד כה, לשרוד חרף המשבר.
נקודה ראשונה שראוי לציין אותה היא שלמרות הכותרת "האביב הערבי", למעשה ברוב המדינות דרשו המפגינים שינוי במשטר ולא שרטוט מחדש של גבולות המדינה. כמו כן, הם לא דברו במונחים כלל-ערביים. מבחינה זו, "האביב הערבי" לא היה ערבי כלל, אלא קיבל צביון פרטיקולרי בהתאם למדינה שבה התרחש. עם זאת, לעתים התחוללה "גלישה" של אלימות ושל פליטים דרך הגבולות למדינות שכנות, כמו למשל בין עיראק לסוריה, ולעתים קמו ארגונים חדשים שפעלו דרך הגבולות וערערו עליהם, כמו למשל "המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה" (דאע"ש).
מכל מקום, יש לזכור כי בעשורים האחרונים קמה באזור רק מדינה חדשה אחת, הרפובליקה של דרום סודאן, וגם זאת לאחר כחצי מאה של מלחמת אזרחים עקובה מדם בין צפון סודאן לדרומה. נראה, אם כן, כי מוקדם להספיד את המדינות הערביות בגבולותיהן המוכרים.
נקודה נוספת, ולא פחות חשובה, היא שבניגוד לאירועים הסוערים שפקדו חלק ממדינות האזור, מדינות אחרות בו – בעיקר אלה שמוגדרות כ"חופשיות בחלקן" (לבנון, מרוקו, כווית), אך גם כאלה שמוגדרות כ"לא חופשיות" (ירדן, אלג'יריה, עומאן, איחוד האמירויות וערב הסעודית) – התאפיינו דווקא ביציבות יחסית במהלך תקופה זו.
מעניין כי כל המדינות האלה הן חלשות יחסית מבחינה צבאית, בעוד שהמדינות הערביות החזקות יחסית מבחינה זו (בעיקר סוריה ומצרים) הן שניצבו בפני חוסר יציבות פנימית במהלך "האביב הערבי". אכן, גם אם במדינות החלשות יחסית הועלו טענות ודרישות פוליטיות, חברתיות וכלכליות מצד האזרחים, התמונה הכללית הניבטת מהן היא של יציבות פוליטית יחסית.
כיצד ניתן להסביר זאת? נראה כי הגורם לכך הוא שלפחות חלק מן המשטרים במדינות האחרונות – אשר כוללות הן מונרכיות (ירדן, כווית, מרוקו, איחוד האמירויות ועומאן) והן רפובליקות (אלג'יריה ולבנון) – השקיעו בעשורים האחרונים מאמצים ניכרים כדי להבטיח לקבוצות החברתיות העיקריות ייצוג במוסדות המדינה, כולל המוסדות הפוליטיים, הבירוקרטיים ולעתים גם הביטחוניים, ולעתים אף בתחום הכלכלי.
כאשר לקבוצות חברתיות אלה יש ייצוג במדינה, חבריהן חשים שגם הם משפיעים על המתחולל בה ומקבלים ממנה תגמולים שונים. לכן, יש לאזרחים אלה עניין בהמשך קיומו של משטר המבטיח להם את חלקם, בעוד שאי-יציבות עלולה לסכן זאת. יודגש, עם זאת, כי ייצוגיות אינה בהכרח זהה לדמוקרטיה, אלא היא יכולה להתקיים גם במדינות "חופשיות בחלקן". זאת ועוד, לעתים מתן ייצוג לקבוצות חברתיות מסוימות פוגע בייצוג של קבוצות חברתיות אחרות (למשל נשים).
בהמשך לכך ניתן לראות את ההפגנות ההמוניות, ולעתים גם הסכסוכים הפנימיים, שפרצו במדינות כמו מצרים, תוניסיה, בחרין, תימן, סוריה ולוב, כביטוי לחוסר אמון במשטר מצד קבוצות חברתיות בולטות, אשר תבעו לקבל בו את חלקן. בחלק מן המדינות, כמו בחרין ומצרים, המשטר הצליח להשיב את הסדר על כנו, אם בעזרת התערבות חיצוניות (כמו בבחרין) או באמצעות הפיכה צבאית (כמו במצרים). אך במדינות אחרות – הדוגמא הבולטת היא סוריה – המאבק טרם הוכרע, למרות האבדות הכבדות, ההרס הרב והמעורבות החיצונית הניכרת.
