השתלטות המורדים החות'ים על מרבית המחוזות בתימן ופיזור הפרלמנט אינם מפתיעים לאור נצחונותיהם בקרבות נגד צבא תימן, המפוצל על ידי שבטיות ומותש ממלחמתו הכושלת נגד אל-קאעדה במחוזות דרום-מזרח המדינה. תשומת הלב מופנית אל השאלה מי הם החות'ים, וכיצד מתחבר המהלך לסבב המלחמות המתרחש זה מספר שנים במרחב הערבי.
החות'ים הם לא רק שבט שמרכזו בעיר סַעְדָה – כ-240 ק"מ מצנעא הבירה, אלא זרם אסלאמי הנמצא בין הסונה לבין השיעה. לצד ייחוסם לזיד בן עלי הם מדגישים את קשריהם ההדוקים ל"אַאל אל-בית", קהילת המאמינים שסבבה את הנביא ויורשיו. הם מהווים כרבע מאוכלוסיית תימן, המונה כ-29 מליון איש, והיו שותפים בשלטון עד מהפכת 1962. מאז סבלו החות'ים מהתנכלויותיו של השלטון, לרבות בתקופתו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח, שלא השכיל להתיידד אתם ולא ידע להתמודד עם כוחם העולה. כמעט בכל מלחמותיו נגד מעוזיהם נחל סאלח כישלון. עוולות השלטון, בצד מדיניות הדיכוי, חלוקה לא שוויונית של התקציבים (לרבות הסיוע החיצוני), אפליה והדרה של שבטים ומחוזות שלמים הביאו לחות'ים אהדה ואלפי לוחמים המשתייכים לאוכלוסיות המסוכסכות עם המרכז השלטוני. גם הסיוע המגוון, הצבאי והכספי, שקיבלו החות'ים מאיראן, סייע להם להפוך לכוח הצבאי והפוליטי המאורגן והממושמע ביותר בתימן.
מנהיגי החות'ים שקדו על ארגון הכוחות שעמדו לרשותם ונאבקו בכוחות מפולגים במדינה שסועה, שרוב מחוזותיה די מנותקים מהמוסדות בצנעא הבירה. המצב בתימן מהווה דוגמא לכשלון המדינה וליחסי הפנים בין המרכז השלטוני לבין האזרחים והקבוצות שמרכיבים את האוכלוסייה. יחסים אלה עומדים במוקד מספר מלחמות אזרחים ועימותים אלימים אחרים במרחב, שסופם לא נראה. בעיראק מנסה הרוב השיעי לבנות את המדינה בדמותו, לאחר ששה-שבעה עשורים של שלטון המיעוט הסוני בהנהגת מפלגת הבעת' וסדאם חוסין הזכור לשמצה, שטבח בשיעים בדרום מזרח המדינה ובכורדים בצפונה. בסוריה נאבק המשטר העלווי על אזורי שליטה לאחר חמישים שנה של שלטון בעת'י חסר פשרות, שטבח בסונים שבעיר חמאת בשנת 1984 במסגרת נסיונו לדכא את האחים המוסלמים (סונים גם הם).
מלחמות מסוג זה פקדו גם את לבנון, אלג'יריה, סודאן ובחרין, שכ-60% מאוכלוסייתה הם ממוצא שיעי (מאיראן). מתחים שגלשו לאלימות שררו גם בין מיעוטים שונים במזרח התיכון לבין המדינות שבהן הם חיו, כמו הכורדים בסוריה, האמזיגים בצפון אפריקה, הקופטים במצרים והנוצרים בסודאן. יותר משהיו המלחמות הללו תוצר של כשלון מדינת הלאום הערבית, הן ניזונו מהמתח האתני-דתי בתוך המדינות הללו. יש הטוענים עוד כי האסלאם הסוני בשלטון לא היה סובלני כלפי קבוצות שונות ממנו אתנית ודתית.
מרגע שהמהפכה האסלאמית באיראן תפסה את השלטון בשנת 1979 השתנו יחסי הפנים במדינות ערב, בעקבות מדיניות "ייצוא המהפכה" של המנהיג העליון, ח'ומייני. ככל שחלף הזמן העמיקה ההתערבות האיראנית ביחסי הפנים במרחב הערבי, כשמדינות ערב, בעיקר סעודיה ולעתים מצרים, מנסות לסכל את הבחישה האיראנית. תורכיה ניווטה את דרכה במים הסוערים כשהיא מנסה לפרקים להתחבר לעולם האסלאם הסוני ולפרקים להשתמש באי-היציבות האזורית כתירוץ להכשלת כל ניסיון כורדי להקים מדינה כורדית בעיראק, שעלולה להיות בית לכורדים במזרח תורכיה. במלים אחרות, הסכסוכים הפנימיים במדינות השונות קיבלו גוון של התערבות מעצמות אזוריות, שהיו מגובות לעתים במעצמות-על בקהילה הבין-לאומית. המשמעות הייתה כי בכל נקודות החיכוך במזרח התיכון הורגשה נוכחות איראנית, סעודית או איראנית וסעודית גם יחד, ובנוכחות של ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין. גם במלחמות הפנים-ערביות הנוכחיות ניתן לגלות סימנים למעורבות של כוחות אזוריים ובין-לאומיים, בין היתר בגלל מרכזיות של האזור למשאבי האנרגיה בעולם כולו.
הכוחות הפנימיים והחיצוניים שכרסמו במדינת הלאום הכריעו את הכף והזמינו מעורבות של כוחות נוספים. אחד מהם הוא ארגון המדינה האסלאמית, שגמר אומר לחסל את מדינת הלאום לטובת מבנה-על אסלאמי בדמות רעיון הח'ליפות. רעיון זה מאתגר כעת לא רק את איראן השיעית אלא גם את האסלאם המתון הקלאסי נוסח סעודיה ומצרים, מדינות מפתח המנסות להימנע זה עשרות שנים מנפילה בידיו של אסלאם בעל שאיפות על-מדינתיות. איראן מנסה להתמודד עם האתגר, בין היתר, באמצעות החייאת החזית נגד ישראל הציונית והכובשת. כך היא מבקשת להתנחל בלבבות הערבים הסונים, שתמיכתם במלחמה לצד הפלסטינים התדלדלה, באמצעות ייצוג האסלאם כולו במלחמתו בישראל. השיח האיראני המתלהם נענה בשיח מתלהם יותר מצד מנהיגות הימין בישראל. לצד זאת תומכת איראן בחזבאללה, בחמאס ובארגוני ג'יהאד נוספים במטרה לייצר סוג חדש של התשה מלחמתית ואיום יום-יומי על שגרת החיים בישראל.
ניתן להבחין במעגלים שונים של מאבק ומלחמה במרחב הערבי כיום: כוחות פנימיים הנאבקים להחליף את השלטון; מיעוטים וקבוצות אתניות, לשוניות ולאומיות המבקשות לשפר עמדות במרחב הסוני; מיעוטים לאומיים הנלחמים להשגת עצמאות כמו הכורדים, העושים זאת בזהירות אך בעקביות; מלחמה גלויה וסמויה של הסונים, לרבות תורכיה, בשיעים בהנהגת איראן על אינטרסים וייצוג האסלאם; ומלחמה על משאבי האנרגיה באזורים שונים במרחב. לאלה ניתן להוסיף את המלחמה בין ישראל למרחב האסלאמי, שעם היחלשותו של המרכז הערבי-סוני ויחסי הקרבה שנוצרו בין ישראל למדינות מפתח ערביות הומרה למעשה לעימות בין ישראל לבין איראן, והמלחמה הישירה והעקיפה בין מעצמות על לבין כוחות אשר מפרים את הסדר האזורי הרצוי בעיניהן. כל העימותים, המאבקים והמלחמות הללו יוצרים בריתות ויריבויות אין ספור שקשה לפעמים לשרטט את קוויהן, אולם הן מהוות גורם ממתן ב"נקודות חמות" מסויימות וגורם מלבה בנקודות אחרות. כך נוצרה יציבות שברירית גם במרחבים שקטים יחסית. בין לבין מתעצבים בשטח בהדרגה גבולות חדשים בין ישויות ישנות וחדשות, באופן שעשוי לפוגג את תוקפה של מפת הסכם סייקס-פיקו.
