רק לפני חמש שנים היה רג׳פ טייפ ארדואן אחד המנהיגים האהודים בעולם. שנה קודם לכן הוא נבחר לאיש השנה של המגזין Time, ותורכיה בהנהגתו נחשבה לשחקן מרכזי בעל השפעה חיובית על הנעשה במזרח התיכון, על רקע האכזבה מהאביב הערבי, תחילת מלחמת האזרחים בסוריה והקפאון הישראלי-פלסטיני. דירוג האשראי של תורכיה עלה משפל של –B ערב בחירתו של ארדואן לשיא של –BBB, היצוא הגיע לשיאים חדשים, תעשיית התיירות נהנתה מגידול בתקבולים ובמספר המבקרים מאירופה ומהאזור, וחשוב מכל: היחס בין החוב הלאומי לתמ״ג הגיע לשפל.
מדיניות ההיפתחות הכלכלית שהוביל ארדואן כראש ממשלה, ובמרכזה האצה של תהליכי ההפרטה והגלובליזציה אותם עבר המשק התורכי, זכתה לשבחים והעלתה את רמת החיים של אזרחים רבים ברחבי המדינה. הצלחתו של ארדואן בריסוק בסיסי הכוח של הממסד הכמאליסטי בצבא ובמגזר הציבורי זיכתה אותו באהדת השמאל הליברלי בעולם, והצלחת מהלכי ההפרטה זיכתה אותו באהדת הימין הניאו-ליברלי והאליטה הפיננסית הבינלאומית. קרן המטבע הבינלאומית תמכה בו בשל דבקותו בכלכלת השוק ויכולתו להגיע למספר עסקאות חבילה חשובות במהלך העשור הקודם.
אולם תורכיה של היום שונה באופן משמעותי מזו של תחילת העשור. התחזיות האופטימיות לאחוזי צמיחה גבוהים, צמצום פערים כלכליים ומודל לדמוקרטיזציה במזרח התיכון נעצרו, אם לא קרסו. שער הלירה התורכית צנח ב-60 עד 70 אחוז ביחס ליורו ולדולר. יתר על כן, פעולתו של המגזר הציבורי, ובמרכזו מערכות הבריאות, החינוך וההשכלה הגבוהה, שובשה באופן דרמטי עקב מסעות הטיהור והפיקוח הצמוד של המשטר. הסיכוי להתאוששות כלכלית ולחזרת אחוזי הצמיחה הגבוהים של אמצע העשור הקודם רק קטן.
עם זאת, בסיס התמיכה הפנימי בארדואן – המעמד הנמוך והבינוני המסורתי – לא נפגע עקב מהומות פארק גזי, ואולי אף התחזק בעקבות נסיון ההפיכה האחרון. המעמדות הללו היו הנהנים העיקריים ממדיניותו הכלכלית, ועל מנת למנוע את השפעת האטת הצמיחה עליהן מעלות ממשלות תורכיה באופן קבוע את תשלומי ההעברה המשולמים באמצעות תכניות המשרד לענייני משפחה וחברה.
קיימת חשיבות רבה לאשראי לו זוכה מדינה מקרן המטבע ולדירוג האשראי אותו נותנות חברות דירוג האשראי הגדולות. משברים כמו ביוון ובוונצואלה ממחישים עד כמה תלויה יציבותם של משטרים במשמעת הפיסקאלית. החוליה החשובה ביותר בהתנהלות זו היא היחס בין החוב הלאומי לתמ"ג, המכונה "יחס חוב-תוצר". תורכיה צמצמה באופן עקבי את יחס החוב-תוצר שלה, מיותר מ-75 אחוז בשיא המשבר של תחילת העשור הקודם לשפל של 27.5 אחוז בשנת 2015, עם עלייה מזערית מאז. מוקדי הכוח של הכלכלה העולמית מחשיבים את המדד הזה לקריטי, והאחריות שבה נהג משטר ארדואן בהקשר זה שיחקה לטובתו.
אלא שהורדת יחס החוב-תוצר לרמות הרצויות על ידי קרן המטבע הבינלאומית וחברות דירוג האשראי אינו משקף ישירות את הצמיחה בכלכלה הריאלית. חובות משקי הבית, שחלקם בתמ״ג בשנות ה-90 שאף לאפס, נסקו בשנים 2004—2014 מאחוזים בודדים לכ-20 אחוז. האבטלה עולה מאז 2012 וחזרה לשיעורים דו-ספרתיים כיום. השילוב בינה לבין חובות משקי הבית מסכן משמעותית את כושר הפרעון של כלל משקי הבית. אם יפרוץ משבר כלכלי עולמי תתקשה הכלכלה התורכית לשחזר את ההצלחה היחסית שלה בהתמודדות עם משבר הסאב-פריים ב-2009. אמנם קשה להצביע על סכנה הנשקפת לשלטונו של ארדואן, אך התנאים למשבר כלכלי רחב היקף שיפגע קשות במיליוני משפחות מתקיימים כרגע.
היחס למשק התורכי מעיד על האליטה הפיננסית העולמית לא פחות משהוא מעיד על משטר ארדואן. המוסדות הללו מחשיבים את יציבות השווקים כערך עליון, בניתוק מוחלט מרווחתם של הפרטים הפועלים בהם. בשנות השישים התאפיין הסדר הכלכלי העולמי במשקים מוגבלים במערב, ובוודאי בגוש הקומוניסטי, והניאו-ליברליזם לא התקשה לשווק את עצמו כחלופה של חירות וחופש. גם במזרח התיכון הצליח הניאו-ליברליזם לקדם את עצמו כסוכן שינוי מול האליטה הכמאליסטית בתורכיה, משטרי הקצונה במדינות ערב ותנועת העבודה בישראל.
לאחר עשורים של שליטה ניאו-ליברלית מוחלטת בכלכלות רבות בעולם, ובהן במזרח התיכון, החירות שהביא הניאו-ליברליזם אינה מקור לגאווה. בוודאי לא במדינות כמו תורכיה, הנהנות מרמת תיעוש גבוהה יחסית למדינות אחרות באזור.
