בעיון במילון קלאסי לשפה הערבית, אל-מֻנְגִ'ד (المُنجد, "המושיע", בתרגום חופשי) למשל, תמצא כמעט בכל עמוד ערכים עריריים שלא נגזרות מהם מלים ומשמעויות; מלה אחת, זרה בהרכבה ובמשקלה, ולה משמעות אחת בלבד. אות מתה במילון הערבי הקלאסי.
זוהי תולדה של תופעה לשונית מאלפת שהתרחשה במאה התשיעית לספירה. "כוהני" הלשון הערבית, שרצו להמיר את התרבות האוראלית בתרבות כתובה, הניחו כי הערבית האותנטית נמצאת עמוק במדבר, על לשונו של הערבי/בדווי הנווד. לכן הם הציעו סכומי כסף נדיבים לכל בדווי שהוסיף אל הרשומים מלים חדשות. התוצאה הייתה סחר-מכר של מלים שאילן היוחסין שלהן מפוקפק. הבדווי הגיע לבגדאד או לעיר תרבות אחרת, אל-כּוּפָה למשל, ומכר את המלים שהיו במרכולתו תוך שהוא ממציא להן משמעויות, לרוב בְּדוּיות. לכוהני השפה לא נותר אלא להוסיף את המלים הללו למילונים שהם שקדו עליהם.
כך נוצר זן של מלים מתות שלא נמצאו בשום טקסט מלבד לשונו של המוכֵר העלוּם. במלים אחרות, המילון הערבי הקלאסי, להבדיל ממילונים מודרניים מעודכנים, מכיל אלפי ערכים שלא זו בלבד שאינם שימושיים כיום אלא לא היו יכולים להיות שימושיים בשום שלב של התפתחותה של השפה הערבית.
באותם מילונים קלאסיים נמצא תופעה מוזרה נוספת: כל המלים המודרניות השימושיות, שנוצרו במאה השנים האחרונות, מקובצות לנספח בסוף המילון. מעמדן חריג, שלא מן המניין, אף שהן לב לבו של המילון הערבי המצוי בשימוש יומיומי – בספרות, בעיתונות הכתובה, בשידורים, באקדמיה ובמוסדות לימוד ועוד. כך מובילה גישתם השמרנית של שומרי הלשון הערבית למציאות לשונית מוזרה: אלפי ערכים מתים זוכים לעדנה בגוף המילון בעוד שעשרות אלפי מלים שימושיות נקברות בנספחים שמחוץ לגדרותיו.
שמרנות זו מתבטאת בשני אופנים נוספים, וכולם יחד מותירים את השפה הערבית מאחור. האופן הראשון הוא שמרנות מטעמי דת ומורשת אסלאמית. ביסוד גישה זו עומדת הקביעה כי הלשון הערבית היא לשון קדושה, לשון הקוראן, דברי אלוהים חיים, סופית ומושלמת, ואין להוסיף עליה או לגרוע ממנה (דומה להפליא לאחת הגישות בלשון העברית). גישה זו זוכה לעדנה בעשורים האחרונים, עם עלייתו של האסלאם הפוליטי והתרבותי. האמונים עליה מסרבים לקבל את רעיון הלשון כיישות חיה ודינמית המאבדת מלים מסוימות, או משמעויות מסוימות, וסופחת לתוכה אחרות. כך הביאה השמרנות הדתית לקפאון, ואף גירעון לשוני חמור, בהשוואה לשפות דינמיות אחרות כגון אנגלית או ספרדית.
שמרנות מזן אחר, שהביאה לתוצאות דומות, היא רומנטית ביסודה ורווחת בחוגים רחבים – דתיים, מסורתיים, לאומיים ועממיים. בבסיסה הטענה שהלשון הערבית היא היפה בשפות, והיא כה מקיפה עד שיש בה שפע של מלים נרדפות (99 שמות לאל, עשרות למדבר וכו'), משמעויות ומבנים שאין דומה להם בשפות אחרות. גישה זו לֻוותה בתחושות לאומיות גואות אחרי שנים של ערביוּת מוכה ולשון ערבית מודרת ושולית, הן בעידן הקולוניאלי הן לאחר עצמאותן של מדינות הלאום, אז ביקשו הממשלות השונות להבנות זהות ערבית גאה בעצמה, בלשונה ובתרבותה. השמרנות הרומנטית נפגשה עם השמרנות הדתית, ושתיהן יחד יצרו מציאות לשונית של "שב ואל תעשה", שהרי הלשון הערבית היא כלילת השלמות והיופי.
אקדמיות ללשון ערבית, שצצו כפטריות אחרי הגשם בכל בירה ערבית בעידן העצמאות, לא רצו או הצליחו לעבוד בתיאום ובשיתוף פעולה, והדינמיקה ביניהן אף הייתה לעומתית. רוב המוסדות הללו פעלו מתוך נאמנות לגישה הרומנטית או הדתית או שילבו בין שתיהן. הדיונים בתוכם וביניהם סביב חידושי הלשון נמשכים זה עשורים רבים ללא כל הכרעה ממסדית, בין היתר משום שהם מלכתחילה שבויים ברעיון שהלשון הערבית אינה זקוקה לעושרן של שפות אחרות ומסוגלת להכיל כל ידע חדש.
יש אף כאלה שפטרו את עצמם מחשבון נפש על שמרנותה של הלשון הערבית, שהרי העולם הערבי-מוסלמי חווה פריחה מדעית ותרבותית אדירה בזמן שאירופה הנוצרית הייתה שרויה בימי הביניים החשוכים שלה. טחו עיניהם מראות את העובדה שחידושי המדע והטכנולוגיה והעושר התרבותי, הפילוסופי והאינטלקטואלי של העידן המודרני נותרו ללא מענה לשוני בשפה הערבית, ואף אקדמיה ללשון ערבית לא ניסתה לשערב את הידע רחב הידיים הזה.
בפני הלשון הערבית עמד חסם נוסף: המתח הסמוי והגלוי בין הלשון התקנית לבין הלהגים המדוברים. ללשון הערבית שנפרשה במרחבים גיאוגרפיים עצומים היו אין ספור גרסאות מדוברות השונות זו מזו, והנסיון להישמר מהשפעותיהן ריסן אף יותר את הגישה שקידשה את שפת המילונים. כך דוכא מקור בלתי נדלה לפיתוחה של השפה הערבית והעשרתה באמצעות בנותיה, השפות המדוברות מן האזורים השונים.
בסופו של דבר נותרה השפה הערבית מאחור בהשוואה לשפות מודרניות אחרות. מוסדות מדינתיים ואקדמיים אינם שוקדים על פיתוחה, והשמרנות הרומנטית והדתית הותירה אותה בגרעון מצטבר עצום מול הידע המצטבר בעולם. מפעלי התרגום משפות מרכזיות לערבית הם דלילים או שהם נעשים ביזמות עצמאיות ואקראיות של הוצאות לאור, כותבים, סופרים, מדענים ואינטלקטואלים ערבים, המנסים לסייע ללשון הערבית להכיל את עושרו העצום של העולם הפוסט-מודרני.
ההצלחות יכולות להיות מרשימות אולם השפעתן מוגבלת. כך נותרת השפה הערבית עצמה – החמישית בעולם מבחינת מספר דובריה – מוגבלת.
