המבקר באיסטנבול אינו יכול שלא להיתקל בסממני הפולחן. מייסד הרפובליקה מכריז על נוכחותו מרגע הנחיתה בשדה התעופה אטאטורק, דרך הכיכרות שפסלו נטוע במרכזם, לאורך הגלריה הקבועה של תצלומיו בכביש העולה לאורך הבוספורוס, ואפילו בגשר הענק החוצה את המיצר וקרוי על שמו.
מאז הוקמה האנדרטה הראשונה הנושאת את דמותו, ב-1926 נפוצו דיוקניו בכל רחבי המדינה. אחרי ההפיכה הצבאית ב-1980 נשלחו משאיות הנושאות אלפי פסלים שלו לכל עיר וכפר ברחבי אנטוליה, והוצבו בחצר כל בית ספר. נאומיו נחקקו באבן ונחושת ודיוקנו הודפס על כל שטרות הכסף. המדינה כולה חוגגת את נחיתתו בסמסון ב-19 במאי 1919 כיום הזיכרון למנהיג וכיום הנוער והספורט. וב-10 בנובמבר בשעה 09:05, שעת מותו (ב-1938), עוצרת האומה את נשימתה ומזילה דמעה.
מוסטפא כּמאל אטאטורק ארוג אל תוך נשמתה של האומה הטורקית כמו הסליל הכפול של הד.נ.א. הוא נוכח בכל מקום ובכל זמן. אולם בחודשים האחרונים דומה שמישהו מתחיל, בפטיש קטן, לשבור את הבסיס למיתוס ולפולחן. המהלומה הראשונה הייתה הודאתו של ראש הממשלה ארדואן באחריות הממשלה לדיכוי חסר הרחמים של המרד בדֶרְסִים שבמזרח בשנות השלושים המאוחרות. תחת הנהגתו של אטאטורק, ובהשתתפות בתו הטייסת סַבּיהַה, נהרגו באירוע זה אלפי כורדים ואַלֶווים. עד לאחרונה תואר כל הסיפור הזה כסיפור גבורה טורקי של מאבק איתנים נגד מרד מאיים. סביהה זכתה אף לעיטור אומץ על פעילותה במאבק. הכרזתו של ארדואן חשפה בפעם הראשונה באופן רשמי את הסיפור הטרגי של הדרסים, את תגובתו האכזרית של הצבא, ובמרומז גם את מעורבותו של אטאטורק באירוע.
בימים האחרונים נוספו עוד כמה מהלומות קטנות אך מכוונות היטב. ראשית, משרד החינוך הודיע על צמצום החג הלאומי ב-19 במאי לשטחי בתי הספר. עד עתה נהגו התלמידים לערוך מצעדי ענק ברחובות הערים ובאצטדיונים הגדולים. את ההחלטה נימק שר החינוך בכך שלקראת המופע מתאמנים התלמידים בקור החורפי, ורבים מהם חולים ונופלים למשכב. לצד זה דיווחו העיתונים על כך שהדף המוקדש לאטאטורק נמחק מאתר האינטרנט של הצבא הטורקי. הגולשים לדף מצאו במקומו הודעה המבשרת שהאתר לא נמצא.
ייתכן שמדובר בצירוף מקרי של ארועים שאין מאחוריו כוונת מכוון, אולם ייתכן גם שהממשל הטורקי החדש מתנהל בעניין זה כפי שהתנהל בעניין הצבא – צעדים קטנים וזהירים של צמצום סמכויות המצטרפים לבסוף למהלך כולל גדול. קשה להאמין שאפשר יהיה לשכוח את האיש הזה, אחד מהמנהיגים הגדולים של המאה העשרים, שהשאיר חותם כה אדיר על טורקיה המודרנית. אבל כך זורמת לה ההיסטוריה, ובעצב מסוים אני נזכר גם בשירו היפה של פֶּרסי בּישי שֶלי על פסלו האדיר של המלך הגדול אוֹזימַנדיַאס, הקבור בחול. Sic transit.
