שלל גורמים תרמו לפריצתה של ההתקוממות העממית בסוריה ובמדינות ערב אחרות, אך גורם מרכזי במיוחד, אם לא הראשי, היה דרישה לחיים בכבוד ושיפור במצב הכלכלי. המשטרים הערבים הרפובליקנים שהתבססו בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת נשענו על מדיניות כלכלית פופוליסטית שסיפקה תנאי מחייה בסיסיים באמצעות סובסידיות של מוצרי יסוד, שירותים ציבוריים ברמה בסיסית ומשרות במגזר הציבורי העצום.
החל בשנות ה-80, קשיים כלכליים אילצו את המשטרים הערביים לצמצם את מדיניות הרווחה ולאמץ מדיניות ניאו-ליברלית שכללה הפרטות וקיצוצים בסובסידיות ובשירותים שהמדינה סיפקה לאזרחיה. בשל השחיתות הנרחבת, השירותים הופרטו באופן שהיטיב רק עם המקורבים לשלטון. אימוץ המדיניות הניאו-ליברלית הביאה לצמיחה כלכלית, אך הנהנים מפירותיה היו שכבה צרה של אליטה ובני המעמד הבינוני-גבוה. אי-השוויון בין האזרח הממוצע לבין המקורבים לשלטון, שבמקרה הסורי היו ברובם קרובי משפחתו של אסד או בכירים במפלגת הבעת', הפך לבולט במיוחד. בתקופתו של אסד הבן התגברו עוד יותר מגמות הליברליזציה הכלכלית, קיצוץ הסובסידיות וההפרטות, כפי שארע גם תחת שלטונם של מנהיגים צעירים אחרים במזרח התיכון.
קניון "שאם סיטי סנטר" שנפתח בלב דמשק ב-2006, כחלק ממגמת המודרניזציה והליברליזציה של הכלכלה הסורית (תמונה: Basheer Tome)
המדיניות הניאו-ליברלית, באופן טבעי, פגעה במיוחד בשכבות החלשות שנטו לחיות באזורים כפריים בפריפריה הסורית. בשנת 2005 הכתה בסוריה בצורת שנמשכה חמש שנים. המשטר תרם למשבר בענף החקלאות והמרעה וייתכן שאף היה הגורם המרכזי לו בשל מדיניות ארוכת-שנים וכושלת של ניהול משאבי המים במדינה, העברת הקרקעות הפוריות ביותר לידי מקורבי השלטון, החרמת קרקעות מידי בעליהן הבדואים וקיצוץ בסובסידיות של התעשיה החקלאית בשיא המשבר ב-2008. המגזר החקלאי התכווץ באופן משמעותי; 800,000 איש איבדו את מקור מחייתם ונאלצו לנטוש את בתיהם במזרח סוריה ולהגר לשכונות עוני בפאתי הערים דמשק, דרעא וחומס.
במרס 2011 הגיע ה"אביב הערבי" לדרעא. עד מהרה התפשטו ההפגנות לדמשק ופאתיה, לשכונות העוני בחומס ולאחר מכן ליתר סוריה. פועלים, איכרים, מובטלים ועניים היוו את עמוד השדרה של ההתקוממות, אם כי גם שכונות של מעמד הביניים הסוני בדמשק, בחומס ובעיר לאד'קיה, הצטרפו להפגנות. הנהגת המחאה והפעילים הבולטים היו ברובם צעירים משכילים, בני מעמד הביניים. האליטה הסונית נותרה חצויה עד היום: חלקה מעניק תמיכה כלכלית משמעותית למורדים ולאזרחים החיים תחת שליטתם, בעוד שאחרים ממשיכים לתמוך במשטר שטיפח אותם. רבים אחרים סולדים הן מהמשטר האכזרי הן מהמורדים האסלאמיסטים.
לא כל בני השכבות החלשות הצטרפו להתקוממות. למרות שמרבית בני עדתו של המשטר, העלווים, סבלו אף הם מהשלכותיהן של המדיניות הניאו-ליברלית ושל הבצורת, רובם לא הצטרפו להתקוממות. זאת הודות לתעמולה אינטנסיבית של משטר אסד אשר נועדה להציג את ההתקוממות, מימיה הראשונים, כמזימה זרה וכהתקוממות דתית, סונית ואנטי-עלווית באופייה.
מפגינים בנובמבר 2011 שרים בעיר חומס: "דרישתנו היא חירות – שאיפת של כל הדתות. אנו דוחים את הכיתתיות, בני העם הסורים הם אחים"
עד חודש יוני 2011 שמרה ההתקוממות על אופיה האזרחי, הלא-אלים, והמפגינים אף התאמצו לשכנע את המיעוטים כי הם מעוניינים בסוריה דמוקרטית ופלורליסטית. אלא שההפגנות נענו בדיכוי קשה מצד המשטר, מה שהוביל להסלמת המחאה. במהלך שנת 2012 החלו מפגינים ליטול נשק לידיהם, עריקים מצבאו של אסד הצטרפו אליהם, ושקריו של אסד הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה. בסופו של דבר נמנו בני השכבות החלשות על רוב המורדים בסוריה.
האזורים שמהם סולקו הצבא הסורי ועוזריו מאוכלסים, ברובם המכריע, על ידי פועלים, איכרים ועניים. דוגמה בולטת לכך היא העיר חלב שמחולקת בין המערב, שבו חיים בני מעמד הביניים תחת שליטת המשטר, לשכונות העוני במזרח העיר הנשלטות על ידי קבוצות מורדים שונות. האזורים שבהם שולטים המורדים נמצאים תחת התקפות אוויריות סוריות ורוסיות (אם כי האזורים שבשליטת דאע"ש פחות סובלים מההתקפות הללו), ולכן רוב העקורים והפליטים מגיעים מהם.
העקורים והפליטים נחלקים אף הם לאורך קווים מעמדיים. רק בני המעמד הבינוני-גבוה הסורי יכולים לאפשר לעצמם להגיע לאירופה; רובם נמלטו דווקא מאזורים עירוניים שבשליטת המשטר, דוגמת דמשק, בשל רמת החיים המתדרדרת והרצון להתחמק משירות בצבא אסד. בני המעמד הבינוני מגיעים גם לארצות השכנות לסוריה – תורכיה, לבנון וירדן, חיים שם בערים הגדולות ומשתלבים בכלכלה המקומית. בני המעמד הבינוני שהפכו לעניים בשל המלחמה חיים לרוב בעיירות סמוך לגבול עם סוריה ועובדים בעבודות כפיים דוגמת בניין וחקלאות. הפליטים העניים ביותר חיים במדינות שבהן יש מחנות פליטים מאורגנים. הסורים שנותרו לחיות באזורים שבשליטת האופוזיציה, בין אם בביתם המקורי או כעקורים, הם לרוב עניים מדי מכדי להגיע אפילו למדינות השכנות. למחיר הנסיעה לגבול, שגם הוא היה יקר מדי לחלקם, נוסף בינתיים תשלום למבריחים, משום שכל המדינות השכנות סגרו את גבולותיהן.
מחנה פליטים לא רשמי בצפון-מזרח לבנון (תמונה: Eoghan Rice / Trócaire)
בני השכבות המוחלשות בסוריה היו הסובלים העיקריים מחיסולה של רשת הביטחון הסוציאלית שסיפק משטר אסד לנתיניו. כאשר העזו להתקומם על אי-השוויון והשחיתות הנרחבת נענשו בחומרה – בהרג המוני, בכתישת כפריהם ועיירותיהם ובהגלייתם מבתיהם. כפליטים וכעקורים הם ממשיכים עתה לסבול יותר מכולם; אין ביכולתם להגיע למדינה שתעניק להם הזדמנויות לשפר את עתידם והם חיים בחוסר כל, בין אם במחנות פליטים בתורכיה, בלב התופת בחלב המזרחית או בצריפים מאולתרים בלבנון. הדור העקור והאבוד שגדל בתנאים אלה כיום ייאלץ להתמודד עם קשיים גדולים עוד יותר מאלה שעמם התמודדו הוריו.
