Below are share buttons

מסעו של מגש הכסף מבגדאד לאור יהודה

מפגשים וירטואליים בפייסבוק מקבלים ממשות לעתים, וסיפור אישי יכול להישזר בהיסטורי ולהסתיים במקום מפתיע. קורותיו של מגש כסף שיצר צורף יהודי עיראקי ב-1920, התגלגל לידיו של עיראקי מוסלמי, ערק יחד אתו לעמאן, משם עבר למונטריאול ולבסוף נחת באור יהודה.

מפגשים וירטואליים בפייסבוק מקבלים ממשות לעתים. בעקבות השקת הסרט התיעודי "צל בבגדד" של דוקי דרור לפני כשנה וחצי, ופוסטים שלי על הסיקור הבין-לאומי של הסרט, אני מקבלת הצעות חברות בדף הפייסבוק מעיראקים מוסלמים בחו״ל ובעיראק כאחד. עיראקים רואים בסרט את זעקתם של כלל בני עמם שסבלו בתקופת שלטון הבעת',  בדומה לסבלם של היהודים. משטר הדיכוי לא חס על המוסלמים במרתפי העינויים הידועים לשמצה ונהג באותן שיטות כנגד רבים מהקהילה היהודית הקטנה והשקטה.

כך נוצר בפייסבוק קשר ביני ובין חוסיין אל-חלי, צלם ומפיק עיראקי, שנאלץ לברוח מעיראק ללא כלום, בדומה לאלפי יהודים בתחילת שנות השבעים. נדברנו להיפגש לצורך בדיקת האפשרות להקרין את הסרט, בתרגום לערבית, עבור עיראקים החיים במונטריאול, במהלך ביקורי שם לפני כשבועיים.

מצאתי אדם חביב ולבבי שיש לו קשרים רבים עם יהודים ממוצא עיראקי החיים במונטריאול. התארחתי בביתו בלווית חברת ילדות שמכירה את משפחתו זה מכבר. השיחה קלחה ובמהלכה שמעתי את סיפורו: הוא עבד עם רשתות טלוויזיה זרות ולכן היה חשוד בעיני שלטון הבעת'. תחילה שלח את רעייתו עם שני בניו לעמאן. בסיוע חבר פרלמנט ירדני הם הצליחו להשיג אשרת שהיה בירדן, ורעייתו שלחה אותו למצוא שי הולם לאדם שסייע להם.

חוסיין ניגש לחנות עתיקות בבגדאד וביקש מתנה ראויה לאדם רם מעלה. האפשרויות שהציע לו הסוחר לא השביעו את רצונו, ולבסוף נעל הסוחר את דלת חנותו וירד למרתף. הוא חזר משם עם מגש כסף יקר ונדיר משנת 1920 שייצר צורף יהודי בשם יהושע ג'נגנה, ששמו היה חרוט על הידית. חוסיין לא היה בקיא בהיסטוריה של יהודי עיראק, אך בעבר שמע מסבתו על השכנות היהודיות בעיר חילה שנאלצו לעזוב בתחילת 1950, כעשר שנים אחרי הפרהוּד שהתחולל בחג השבועות. המגש נראה מרשים ובמצב מצויין וחוסיין רכש אותו, אחרי מיקוח, תמורת 200 דולר.

כעבור זמן קצר הדליף לו חבר כי ראה במו עיניו מכתב מבשר רעות שנכתב על ידי שר במשרד שבו עבד חוסיין. הוא אסף את חפציו האישיים, לקח את מגש הכסף, נטש את ביתו ("המקרר היה עדיין מלא באוכל", סיפר לי) ויצא לעמאן במסווה, כשהוא מותיר את כל רכושו מאחוריו. הוא הגיע בשלום אל משפחתו, אך לאכזבתם עזב חבר הפרלמנט את ירדן זמן קצר לאחר מכן, והם לא הספיקו להעניק לו את המתנה. משפחת חלי עזבה למונטריאול כדי לחפש לה חיים חדשים.

במהלך ההתאקלמות נדרשה המשפחה לבחור ברופא משפחה. חוסיין פנה למכר עיראקי שכבר צבר וותק במונטריאול וביקש המלצה. "יש רופא יהודי בשם אחסון סמארה שעיראקים רבים נהנים משירותיו, אבל הוא יהודי ואינני יודע אם אתה מוכן ללכת אליו", אמר המכר. "להיפך", השיב חוסיין, "אשמח להכיר יהודים אחרי ששמעתי עליהם כל כך הרבה". חוסיין פגש את סמארה, והכימיה הראשונית בין השניים התפתחה לידידות רבת שנים. הרופא השאיל לחברו ספרים רבים שכתבו יהודי עיראק בישראל, וחוסיין ורעייתו גילו עניין רב בספרים וקראו אותם שוב ושוב.

ככל שחוסיין למד על אירועי הפרהוד בשנת 1941, שהותירו 179 הרוגים יהודים ומאות פצועים, כך הכביד עליו מגש הכסף. הוא חש שהמגש נגזל מבעליו היהודים, ובעצה אחת עם רעייתו העניקו לרופא היהודי כמתנה. הרופא הנרגש הציע לחוסיין להעביר את המגש למרכז למורשת יהודי בבל באור יהודה. רצה הגורל שבכיר בקהילה היהודית-עיראקית במונטריאול, אנואר שאהין, שכמו חוסיין נולד וגדל גם הוא בעיר חילה, התעתד לנסוע לביקור בישראל. חוסיין פגש את אנואר, והוא מילא ברצון את השליחות האנושית. לאחר מסע ארוך שהחל בבגדאד ועבר בעמאן ובמונטריאול הגיע מגש הכסף לפינת חמד במוזיאון מרכז מורשת יהדות בבל, שם הוא שוכן כיום.

המוזיאון למורשת יהודי בבל באור יהודה (תמונה: אתר מטח)

פרטי סיפורו של חוסיין שזרמו אל תוך הערב הפעימו אותי. מאוחר יותר נזכרתי כי קראתי סיפור דומה בירחון נהרדעא שמפיץ מרכז מורשת יהודות בבל. בזמנו דחף אותי הסיפור לחפש יודאיקה עיראקית, ובאחד הביקורים שלי בעמאן ביקרתי יחד עם אחותי בביתו של סוחר עתיקות גדול. הבית היה מוזיאון לכל דבר, והיו בו פריטים יקרי ערך של יהודים שמעידים על עושרה של הקהילה ועל טעמה האנין. חשתי כאליסה בארץ הפלאות, עוברת מפריט לפריט ושומעת על מאפייני החפצים ואת ההסברים עליהם. לא הצלחתי לבחור באף פריט. האירוע כולו הזכיר לי את סיפורי החפצים של יהודי ארופה שחוו את השואה וחפציהם היקרים מצאו את דרכם לסוחרים בשווקים.

בסיום הערב בביתו של חוסיין במונטריאול, כשלא ניתן היה להתעלם מסימני העייפות על פניה של רעייתו, נדברנו שנעמוד בקשר. הוא התחייב לכתוב את הסיפור כדי שאפרסמו באתר www.wanaltaqy.com, אתר לקירוב לבבות במזרח התיכון שיזמתי לאחר ש"סגרתי מעגל" עם אובדן אבי בעיראק. כשהגיע אלי הסיפור התרגשתי מהאופן שבו השווה חוסיין בין העוול שנעשה ליהודים וחפים מפשע אחרים. "ביום סגריר ישבתי עם רעייתי בביתנו במונטריאול. שנינו לגמנו תה מהביל, ואני הרהרתי בקול על גורלי ועל גורלם של יהודי עיראק", כתב חוסיין. "שאלתי את עצמי, מה ההבדל בעצם? העושק הוא אחד. אלא שהבעיה אינה סדאם חוסיין או משטרו. יהודי עיראק נחשפו לרדיפות בעיראק עשרות שנים לפני משטרו של סדאם. סיפור רדיפתם הוא שרשרת ארוכה שנמשכה על פני שנים רבות".

לא פלא שהפרסום עורר הדים בבגדאד, העיר האדירה שעתה מתירה לעצמה להביע געגועים ליהודים על אף, ואולי בגלל, המצב המדמם שבו היא שרויה.


לינדה מנוחין עבדול עזיז היא עורכת-שותפה באתר www.wanaltaqy.com

מפגשים וירטואליים בפייסבוק מקבלים ממשות לעתים. בעקבות השקת הסרט התיעודי "צל בבגדד" של דוקי דרור לפני כשנה וחצי, ופוסטים שלי על הסיקור הבין-לאומי של הסרט, אני מקבלת הצעות חברות בדף הפייסבוק מעיראקים מוסלמים בחו״ל ובעיראק כאחד. עיראקים רואים בסרט את זעקתם של כלל בני עמם שסבלו בתקופת שלטון הבעת',  בדומה לסבלם של היהודים. משטר הדיכוי לא חס על המוסלמים במרתפי העינויים הידועים לשמצה ונהג באותן שיטות כנגד רבים מהקהילה היהודית הקטנה והשקטה.

כך נוצר בפייסבוק קשר ביני ובין חוסיין אל-חלי, צלם ומפיק עיראקי, שנאלץ לברוח מעיראק ללא כלום, בדומה לאלפי יהודים בתחילת שנות השבעים. נדברנו להיפגש לצורך בדיקת האפשרות להקרין את הסרט, בתרגום לערבית, עבור עיראקים החיים במונטריאול, במהלך ביקורי שם לפני כשבועיים.

מצאתי אדם חביב ולבבי שיש לו קשרים רבים עם יהודים ממוצא עיראקי החיים במונטריאול. התארחתי בביתו בלווית חברת ילדות שמכירה את משפחתו זה מכבר. השיחה קלחה ובמהלכה שמעתי את סיפורו: הוא עבד עם רשתות טלוויזיה זרות ולכן היה חשוד בעיני שלטון הבעת'. תחילה שלח את רעייתו עם שני בניו לעמאן. בסיוע חבר פרלמנט ירדני הם הצליחו להשיג אשרת שהיה בירדן, ורעייתו שלחה אותו למצוא שי הולם לאדם שסייע להם.

חוסיין ניגש לחנות עתיקות בבגדאד וביקש מתנה ראויה לאדם רם מעלה. האפשרויות שהציע לו הסוחר לא השביעו את רצונו, ולבסוף נעל הסוחר את דלת חנותו וירד למרתף. הוא חזר משם עם מגש כסף יקר ונדיר משנת 1920 שייצר צורף יהודי בשם יהושע ג'נגנה, ששמו היה חרוט על הידית. חוסיין לא היה בקיא בהיסטוריה של יהודי עיראק, אך בעבר שמע מסבתו על השכנות היהודיות בעיר חילה שנאלצו לעזוב בתחילת 1950, כעשר שנים אחרי הפרהוּד שהתחולל בחג השבועות. המגש נראה מרשים ובמצב מצויין וחוסיין רכש אותו, אחרי מיקוח, תמורת 200 דולר.

כעבור זמן קצר הדליף לו חבר כי ראה במו עיניו מכתב מבשר רעות שנכתב על ידי שר במשרד שבו עבד חוסיין. הוא אסף את חפציו האישיים, לקח את מגש הכסף, נטש את ביתו ("המקרר היה עדיין מלא באוכל", סיפר לי) ויצא לעמאן במסווה, כשהוא מותיר את כל רכושו מאחוריו. הוא הגיע בשלום אל משפחתו, אך לאכזבתם עזב חבר הפרלמנט את ירדן זמן קצר לאחר מכן, והם לא הספיקו להעניק לו את המתנה. משפחת חלי עזבה למונטריאול כדי לחפש לה חיים חדשים.

במהלך ההתאקלמות נדרשה המשפחה לבחור ברופא משפחה. חוסיין פנה למכר עיראקי שכבר צבר וותק במונטריאול וביקש המלצה. "יש רופא יהודי בשם אחסון סמארה שעיראקים רבים נהנים משירותיו, אבל הוא יהודי ואינני יודע אם אתה מוכן ללכת אליו", אמר המכר. "להיפך", השיב חוסיין, "אשמח להכיר יהודים אחרי ששמעתי עליהם כל כך הרבה". חוסיין פגש את סמארה, והכימיה הראשונית בין השניים התפתחה לידידות רבת שנים. הרופא השאיל לחברו ספרים רבים שכתבו יהודי עיראק בישראל, וחוסיין ורעייתו גילו עניין רב בספרים וקראו אותם שוב ושוב.

ככל שחוסיין למד על אירועי הפרהוד בשנת 1941, שהותירו 179 הרוגים יהודים ומאות פצועים, כך הכביד עליו מגש הכסף. הוא חש שהמגש נגזל מבעליו היהודים, ובעצה אחת עם רעייתו העניקו לרופא היהודי כמתנה. הרופא הנרגש הציע לחוסיין להעביר את המגש למרכז למורשת יהודי בבל באור יהודה. רצה הגורל שבכיר בקהילה היהודית-עיראקית במונטריאול, אנואר שאהין, שכמו חוסיין נולד וגדל גם הוא בעיר חילה, התעתד לנסוע לביקור בישראל. חוסיין פגש את אנואר, והוא מילא ברצון את השליחות האנושית. לאחר מסע ארוך שהחל בבגדאד ועבר בעמאן ובמונטריאול הגיע מגש הכסף לפינת חמד במוזיאון מרכז מורשת יהדות בבל, שם הוא שוכן כיום.

המוזיאון למורשת יהודי בבל באור יהודה (תמונה: אתר מטח)

פרטי סיפורו של חוסיין שזרמו אל תוך הערב הפעימו אותי. מאוחר יותר נזכרתי כי קראתי סיפור דומה בירחון נהרדעא שמפיץ מרכז מורשת יהודות בבל. בזמנו דחף אותי הסיפור לחפש יודאיקה עיראקית, ובאחד הביקורים שלי בעמאן ביקרתי יחד עם אחותי בביתו של סוחר עתיקות גדול. הבית היה מוזיאון לכל דבר, והיו בו פריטים יקרי ערך של יהודים שמעידים על עושרה של הקהילה ועל טעמה האנין. חשתי כאליסה בארץ הפלאות, עוברת מפריט לפריט ושומעת על מאפייני החפצים ואת ההסברים עליהם. לא הצלחתי לבחור באף פריט. האירוע כולו הזכיר לי את סיפורי החפצים של יהודי ארופה שחוו את השואה וחפציהם היקרים מצאו את דרכם לסוחרים בשווקים.

בסיום הערב בביתו של חוסיין במונטריאול, כשלא ניתן היה להתעלם מסימני העייפות על פניה של רעייתו, נדברנו שנעמוד בקשר. הוא התחייב לכתוב את הסיפור כדי שאפרסמו באתר www.wanaltaqy.com, אתר לקירוב לבבות במזרח התיכון שיזמתי לאחר ש"סגרתי מעגל" עם אובדן אבי בעיראק. כשהגיע אלי הסיפור התרגשתי מהאופן שבו השווה חוסיין בין העוול שנעשה ליהודים וחפים מפשע אחרים. "ביום סגריר ישבתי עם רעייתי בביתנו במונטריאול. שנינו לגמנו תה מהביל, ואני הרהרתי בקול על גורלי ועל גורלם של יהודי עיראק", כתב חוסיין. "שאלתי את עצמי, מה ההבדל בעצם? העושק הוא אחד. אלא שהבעיה אינה סדאם חוסיין או משטרו. יהודי עיראק נחשפו לרדיפות בעיראק עשרות שנים לפני משטרו של סדאם. סיפור רדיפתם הוא שרשרת ארוכה שנמשכה על פני שנים רבות".

לא פלא שהפרסום עורר הדים בבגדאד, העיר האדירה שעתה מתירה לעצמה להביע געגועים ליהודים על אף, ואולי בגלל, המצב המדמם שבו היא שרויה.


לינדה מנוחין עבדול עזיז היא עורכת-שותפה באתר www.wanaltaqy.com

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה