כל הורה מכיר את הרגע שבו התינוק נרדם: את הרוגע לנוכח נשימתו הסדורה, את השקט המתפשט כאשר שלווה נסוכה על פניו. כך נראו פניהם של הילדים משכונות דמשק שחיילי אסד חנקו בגז סארין, וזו אחת הסיבות לכך שהמראה היה כל כך מצמרר. התמונה אותה תמונה, אבל השקט הוא מוות.
כרגע, הסברה הרווחת היא שקצין סורי אוויל כפה על העולם את התמונות שאיש לא רצה לראות, וכך הכניס פוליטיקאים רבים לסחרור. הפרלמנט הבריטי השפיל את ראש הממשלה דיוויד קמרון, גרמניה מתנהלת בצעד תימני, פוליטיקאי סורי נקלט צורח על המפקד שפיזר יותר סארין ממה שהסורים מפזרים בדרך כלל, ואובמה מתקדם לקראת החלטה בנחישות מהוססת. טעות או אכזריות של כמה סורים העמידו את העולם בפני דילמה שמרבית המדינות מתעבות: להיגרר לתוך מלחמת אזרחים כאוטית הנראית כמו מגרש ענק של חול טובעני שיקבור מאות אם לא אלפי חיילים וכמה מיליארדי דולרים, או דז'ה וו של השואה, רואנדה וקמבודיה – לדבר על זכויות אדם ולצפות מהצד בטבח מעורר פלצות. למעשה, חרפת חוסר המעש נמשכת כבר כשנתיים, אבל הסארין עורר את כולם והוציא אותם מהתרדמת המוסרית ששקעו בה.
כאשר זו הדילמה, קשה לשפוט כל החלטה שתתקבל. ובכל זאת, נוכח מראות הזוועה והתגובות המביכות, אי אפשר לא לשאול מדוע כ-1,300 הרוגים מגז סארין מניעים מהלך צבאי בעוד ש-100,000 הרוגים מנשק קונבנציונלי, מאות אלפי נכים ומיליוני פליטים שחייהם נעצרו ונהרסו לא הניעו יותר מאשר את שפתי הדיפלומטים? מה המסר שהקהילה הבין-לאומית מנסה להעביר לעצמה?
בשנת 2005 ערך האו"ם כנס שדן בעיקרון המכוּנה "האחריות להגן", לפיו ריבונות איננה זכות אלא אחריות. כוונת הכנס הייתה לתת לגיטימציה להתערבות בין-לאומית שמטרתה למנוע רצח עם ופשעים נגד האנושות. דו"חות נכתבו, מכובדים רבים חתמו עליהם – וסוריה שמה את כל אלה ללעג. אז מה מותר ומה אסור? אנחנו בשנת 2013 ואין לשאלה הזו תשובה. ספק אם אי פעם תהיה.
הניתוחים שמציעים גנרלים ופרשנים להתנהלות של האמריקאים אינם נראים חדים וברורים. הם מעורפלים וזהירים, ובצדק, שכן אי אפשר לנבא אם הפעולה הצבאית המצומצמת אכן תישאר מצומצמת. ברקע של התקיפה האמריקאית בסוריה רוחשים פחדים ותקוות: פחדים מהתלקחות האזור כולו, תקווה שהצעד הזה יערער את המעגל הקרוב של בשאר אסד והוא ייאלץ להגיע להסכמה איזושהי עם הכוחות התוקפים. המלל של המומחים אינו תורם הרבה להבנת המצב. להפך, הוא יוצר מעין "מסך של עובדות והיפותזות", רעש בלתי פוסק המקשה על החשיבה. ייתכן שבשבוע הבא נלמד מה באמת בדעתו של אובמה לעשות – ועדיין לא נבין למה דווקא עכשיו. מה עומד מאחורי אותה "פעולה מצומצמת" שהתקשורת מתארת לעתים בפירוט מפתיע? המניע היחיד שניתן להצביע עליו הוא נראוּת – כלומר, חיזוק תדמית המעצמה שארצות הברית מנסה לשמר. אחרי שהצהירה על קווים אדומים, ואחרי שכמה סורים היו טיפשים דיים כדי לחצות אותם – ארצות הברית איננה יכולה לא לבצע את מה שהיא קיוותה לא לבצע.
מצעד האיוולת חושף את עצמו בדרכים שונות ומשונות. אחת מהן היא כאשר אנחנו מבינים שהכול מתנהל בשם תדמיות של כוח, ב"כאילו", וללא התמודדות ישירה ועניינית. ההתקפה, כך אומרים האמריקאים, לא אמורה להפיל את אסד. כלומר, אחרי שהוא ישרוד אותה אסד יוכל להמשיך לרטש ילדים אבל לא לחנוק אותם. זה הסיפור? על זה יוצאים למלחמה?
האיוולת היא בכך שנמנעים מהתמודדות עם הבעיות האמיתיות. שהקרקע בוערת והמדיניות היא רק למראית עין. וכך ארצות הברית "כאילו" נלחמת בסוריה, ישראל "כאילו" עושה שלום עם הפלסטינים, מצרים "כאילו" מקדמת דמוקרטיה. גופות נערמות, חיים נהרסים, והפוליטיקאים משחקים בתדמיות ו"כאילו".
