הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי ייחודי בהיבט זה שקיימות בו שתי תנועות לאומיות אשר טוענות מלכתחילה לשליטה על 100% משטח נתון. זאת להבדיל מיתר הסכסוכים הלאומיים הבאים לידי ביטוי בפעילות של קבוצות בדלניות או סכסוכי גבולות.
כל התקדמות שנעשתה עד כה לכיוון הסכם שלום בין ישראל לערבים באה ממניעים מעשיים ולא אידיאולוגיים. למרות שנדמה כי המניע הכלכלי הוא מרכזי לתמיכה או התנגדות להסכם שלום, לא ניתן להתעלם מכך שההתנגדות להסכם שלום מגיעה מאוכלוסיות שרמת חייהן תיפגע אם ייחתם, בעוד רמת חייהן של אוכלוסיות התומכות בו תעלה. בדיוק מסיבות אלה העיסוק בתמריצים הכלכליים לחתימה על הסכם שלום הוא הכרחי: הסכם אפקטיבי בין ישראל לבין הפלסטינים מחייב תמריצים אפקטיביים דו-כיווניים עבור שני הצדדים – עיצוב מציאות כלכלית בריאה במקרה של הגעה להסכם ופגיעה כלכלית במקרה של כישלון.
לכאורה לא קיימת בעיה. מלחמה מהווה פגיעה כלכלית חמורה; היא מבריחה תיירים ויזמים, מקשה על גיוס הון ופוגעת אנושות בייצוא. הסכם שלום, לעומת זאת, מחזק את כל אלה. אולם השקפה זו, הרואה בשלום מקור לשגשוג כלכלי, לוקה במבט על השורה התחתונה בלבד – מה יכניס כסף למשק ומה ימנע את כניסתו, ומתעלמת מאופן חלוקתו. הזרמים האידיאולוגיים והמפלגתיים בישראל שתמכו בהסכם שלום ניסו עד כה לקשרו למצבם של המעמדות העובדים, המכונים מעמד הביניים. אלא שהשלכותיו של הסכם שלום על המעמדות העובדים, בהינתן הפילוח המעמדי הקיים כיום בישראל ומצבו של שוק העבודה, לא תהיינה חיוביות כלל.
המגזר הבטחוני בישראל הוא אולי המפרנס האחרון של מה שאפשר לראות בו מעמד ביניים ישראלי יציב. במציאות של שלום ייחלש מגזר זה ועובדיו ייפגעו. מחוץ לו קשה לחשוב על מגזר עובדים שאינו פגיע, למעט חלק מעובדי המדינה ואלפים בודדים של עובדים בוועדים החזקים. מעבר לכך, צה"ל, ככל צבא, הוא לקוח גדול של סחורות ושירותים, ולכן מהווה מנוע חזק מאוד עבור תעשיות וספקי שירותים מקומיים. כיצד יתפקד מערך התחבורה הציבורית בישראל ללא חיילים שישתמשו בו באופן רציף? האם יצרני מזון בינוניים העובדים בעיקר עם הצבא יוכלו להתחרות בשוק הפתוח? אלה שאלות שיש לתת עליהן את הדעת.
עובד ממוצע, שאינו חבר במועדונים החזקים האמורים לעיל, עלול להיפגע עקב העברת מפעלים למדינה הפלסטינית (כפי שארע עם מצרים ועם ירדן). משפחות מעיירות פיתוח שעל קו התפר לא ייהנו מנקודות זיכוי במס, והמפעל המספק להן תעסוקה ישירה או עקיפה, שצה"ל הוא הלקוח הגדול ביותר שלו, ייסגר. את הענפים הללו תחליף התיירות, מגזר כלכלי עונתי ולא יציב, שבו חלוקת ההכנסות הרבה פחות שוויונית מתעשייה. גם קבלת השירותים תושפע מכך. לדוגמה, תיירות רפואית לישראל עשויה להתחזק, וידוע שכבר היום מגיעים שיח'ים עשירים ממדינות המפרץ, דרך ירדן, לניתוחים מורכבים בישראל. בקצרה, חיזוק שיתוף הפעולה האזורי יגדיל את אי השוויון הקיים בכלכלה הישראלית וירע עוד יותר את מצבם של המעמדות העובדים ומעוטי היכולת.
.jpg "Photo: Bogdan Zaharie (license: CC BY-NC 2.0)")
את האזהרות ודברי הכיבושין של האליטה העסקית והכלכלית הישראלית והפלסטינית יש לבחון בשיקול דעת. מגזרים כמו חקלאות או תעשיות מזון אכן עלולים לספוג (וכבר סופגים, במקרה של בקעת הירדן) מכה אנושה מחרם צרכנים, אולם לא כך הדבר ביחס לייצוא בכללו. במציאות גלובלית של תאגידים כלכליים על-לאומיים (TNCs-Transnational Corporations) קשה מאוד ליצור חרם אפקטיבי על מוצרים מסוימים. מעבר לכך, מדובר בתאגידים מאוד לא בררניים בכל הנוגע לזכויות אדם, הפעילים במקומות בעייתיים הרבה יותר מישראל וחוששים בצדק מלחצים פוליטיים חיצוניים. גם בתחומים מרכזיים אחרים יהיה קשה לממש את האיומים; ייצוא הנשק והשירותים הביטחוניים של ישראל לא פונה לצרכנים פרטיים או כאלה המוּנעים משיקולים מוסריים, וגם ענף התיירות, הרגיש במיוחד לדימוי בין-לאומי שלילי, הוא מקרה ייחודי בישראל עקב התיירות הצליינית (יהודית ונוצרית) המהווה צרכן שבוי. מלחמה תזיק רבות לענף זה, אולם דימוי שלילי יפגע בו באופן מוגבל בלבד. מעבר לכל זאת, במציאות של כלכלה גלובלית ושערי חליפין ריאליים נוצרת נדנדה של ייבוא וייצוא המאזנת את עצמה. פגיעה ביצוא מביאה לירידת ערך המטבע המקומי מול המטבעות החזקים בשוק הבין-לאומי, וכתוצאה מכך היצוא מתומרץ והביקוש הבין-לאומי לתוצרת מקומית גובר. במילים אחרות, ענפים שלא יוחרמו יכולים אף ליהנות מגידול בייצוא במקרה של חרם.
במקום לאיים על הציבור בחרם שספק אם יתקיים, ואם יתקיים ספק אם יצליח, מוטב ליצור מציאות כלכלית שבמסגרתה יוכלו המעמדות העובדים ליהנות מהסכם שלום. בשמאל שוררת כיום הסכמה כי "חייבים להרים את שני הדגלים" – המדיני והחברתי, אולם מעטים מוכנים להודות כי במציאות הכלכלית הנוכחית ישראלים עובדים ירוויחו מעט מאוד מהסכם שלום. מלחמה כתוצאה מכשלון מדיני תחולל, אמנם, נזק גדול, אולם איום זה אינו מוחשי דיו כדי לשכנע את רוב הציבור. אם רוצים למצוא נימוקים כלכליים לטובת יישוב הסכסוך, או ייצובו, מוטב לחפש את התשובות בפנים ולא בחוץ.
עמרי אילת מסיים בימים אלה את לימודי התואר השני שלו בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, שבהם התמחה בהיסטוריה כלכלית של תורכיה המודרנית.
