במשרד החוץ מקוננים זה שנים ארוכות על ריקון המשרד מתחומי סמכותו ואחריותו והעברתם לידי סוכנויות ומשרדים ממשלתיים אחרים, ביניהם כאלה שהומצאו לצרכי השעה. בועדת וינוגרד התלוננה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, על חולשתו הגדולה של משרד החוץ מול משרד הבטחון בעניינים מדיניים, ובראשם הסוגיה הפלסטינית.
בשנה שעברה הציעו שלוש חברות כנסת ממרצ, ולצדן ניצן הורביץ, להעניק למשרד החוץ כוח בעניין מְהַפֵּך קרביים כמו הסחר הישראלי בנשק עם משטרים אפלים המפרים זכויות אדם באופן חמור. חלקם מעורבים ברצח עם באכזריות שגם המזרח התיכון מחוויר לידה. בתיקון לחוק מוצע כי משרד החוץ יוכל למנוע העברה של נשק לכוחות בטחון של מדינה זרה שהפרו זכויות אדם באופן חמור, יוכל להתיר העברה של נשק למדינה הפועלת ביעילות להעמדה לדין של אחראים להפרות חמורות של זכויות אדם, ויאסוף מידע מגורמים אזרחיים לגבי הפרות חמורות של זכויות אדם במדינות זרות.
התיקון לחוק לא מחייב את משרד החוץ לעשות דבר אלא רק מעניק לו את היכולת לעשות את המתבקש; לא בהכרח מנימוקים מוסריים אלא מנימוקים תועלתניים, דהיינו למנוע ממדינת ישראל סיבוכים עתידיים מול הקהילה הבין-לאומית. בקצרה, התיקון המוצע לחוק מעניק למשרד החוץ את האפשרות – לא בהכרח את החובה – לקחת חלק בתהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל בעניין הרגיש של סחר בנשק עם מדינות זרות.
סוכנויות ממשלתיות, בכל מקום בעולם, יודעות היטב כיצד למסמס חוקים ותקנות. במקרה דנן, גם אם יתקבל התיקון לחוק יוכל משרד החוץ לדלל את הסמכות שהוענקה לו למנוע או להתיר העברת נשק. פקידיו לא יהיו חייבים לצאת מגדרם כדי להעביר מידע מלא, ובזמן, למשרד הבטחון. הם יוכלו למצוא ניסוחים יצירתיים שיקבעו שבמדינה מסויימת אכן מעמידים לדין אחראים על הפרות זכויות אדם. הם יוכלו גם לאסוף מידע מגורמים אזרחיים ולקבוע שהמידע אינו מבוסס.
אלא שתגובתו הרשמית של משרד החוץ להצעת התיקון לחוק הייתה התנגדות. אחד הנימוקים המדהימים להתנגדותו לשימוש במידע מגורמים אזרחיים, למשל, הוא כי הדבר "עלול להביא לפוליטיזציה" של תהליך אישור מכירות הנשק. עד כדי כך חוששים גורמים במשרד החוץ מקבלת סמכות – שמלכתחילה איננה נדרשת להם – לאיסוף מידע מגורמים אזרחיים על מכירת נשק, שהם מבקשים פטור ממנה. אולי כדאי גם שלא תוענק למשרד החוץ הסמכות לקרוא עיתונים אזרחיים מחשש לפוליטיזציה של תהליכים מדיניים.
מדוע מתנגד משרד החוץ לתיקון החוק המוצע? המחמירים יאמרו שמשום שפקידי משרד החוץ כלל אינם רוצים שיתאפשר להם להיכנס לטריטוריה שיש בה גם שיקולים בטחוניים. המקלים יאמרו שפקידי משרד החוץ, למודי חולשה מבנית ונסיונות כושלים להשפעה על תהליכי קבלת החלטות בתחום המדיני והבטחוני, יודעים שאם ייכנסו לטריטוריה כזו הם יינגפו. לכן הם מעדיפים להקפיא את המצב הקיים שבו אין להם השפעה אך הם גם אינם נושאים באחריות עתידית לכל הסתבכות.
ההמלצות והמהלכים המקצועיים והפוליטיים לחיזוק כוחו של המגזר האזרחי בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל ביחס למגזר הבטחוני – ועדות ממלכתיות, דו"חות מבקר המדינה, וכמובן הקמתה של המועצה לבטחון לאומי – אינם רק משעממים, אלא כבר מעייפים. מסתבר שלא רק שהמגזר הבטחוני לא מעוניין בכך, אלא גם המגזר האזרחי עצמו.
דמעות התנין של משרד החוץ על החלשתו אינן משכנעות עוד. אין מדובר עוד בחולשה כפויה אלא ברפיסות ובעליבות המגיעות מתוככי המשרד. אין גם טעם לתמוך בהענקת כוח למשרד החוץ אם אין בפקידיו די אומץ מקצועי ופוליטי כדי לממש אותו, ולא (רק) לטובת האינטרסים המגזריים שלו, אלא לטובת האינטרסים של מדינת ישראל עצמה.
במשרד החוץ עובדים אנשי מקצוע רציניים, אולם מישהו או מישהם במשרד מונעים מהם לבצע את תפקידם הבסיסי: להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות במדינה לא רק בתחומי ההסברה אלא גם בעניינים מדיניים רגישים. הדבר אינו מצער בלבד אלא גם מביש.
