במבט היסטורי רחב ניתן לומר כי מצבן של נשים בארכיפלג האינדונזי, המהווה בית לאוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעולם, טוב מזה של נשים ברוב החברות המוסלמיות בעולם. רוברט הפנר (Hefner), האנתרופולוג הנודע של דרום-מזרח אסיה, תולה את מצבן המשופר של נשים במרחב גיאוגרפי זה, שבתוכו גם אינדונזיה, במבנה משפחתי אינדיבידואליסטי משהו. זה עושה אותו נוח לאימוץ מושגים מודרניים, גם בתחום המגדר, יחסית למבנה החברתי הקולקטיביסטי הרווח במזרח התיכון, למשל.
אולם גם כיום ניצבות הנשים באינדונזיה בפני האתגר של מימוש זכויות שוות הלכה למעשה. אחד התחומים בו בולט הדבר במיוחד הוא חוסר שוויון בתחום הפוליטי ובתהליכי קבלת ההחלטות. תחומים אלה נחשבים באופן מסורתי לנחלתם של הגברים באינדונזיה, בהתבסס על עמדות פטריארכליות המבחינות בבירור בין תפקידים של גברים ונשים, ומניחות כי יעודה של האישה הוא להיות רעיה צייתנית לבעלה ואם מסורה לילדיה. מקורה של תפיסה זו, כמו רבות אחרות, הוא בתרבות הג'אוונית (של האי ג'אווה) הדומיננטית בארכיפלג האינדונזי. החל במאות הארבע עשרה-חמש עשרה, עם תחילת תהליך התפשטות האסלאם לאינדונזיה, קיבלה תפיסה זו חיזוק מעמדות אסלאמיות.
שינויים בעידן המשטר האוטוריטטיבי
מתוך תהליך צמיחתה והתגבשותה של התנועה הלאומית האינדונזית, החל בראשית שנות ה-20 של המאה שעברה, ועל רקע המאבק לשחרור מעול הקולוניאליזם ההולנדי, עלה גם קול נשי מאורגן, בעיקר משורות המעמד הבינוני. התביעות המגדריות כוונו לכאורה ל"סוגיות נשיות" בלבד, כמו חינוך ילדות ומאבק בריבוי נשים. ההקשר, עם זאת, היה בעל אופי לאומי-פוליטי, וסוקארנו, מנהיג התנועה הלאומית שנבחר לימים לנשיאה הראשון של המדינה, קשר בפירוש בין המאבק הלאומי למאבקן של נשים לזכויותיהן.
המדינה האינדונזית הפכה עצמאית רק בשלהי 1949, לאחר ניצחונה על השלטון הקולוניאלי ההולנדי, אולם כבר בחוקת 1945 נקבע כי כל האזרחים שווים בפני החוק והוענקה לנשים זכות מלאה לבחור ולהיבחר. אלא שהנשים נאלצו לפלס את דרכן במגרש פוליטי שנשען על אינטרסים גבריים וסטריאוטיפים מסורתיים. כבר בשלבים מוקדמים של העצמאות הקימו מספר מפלגות ארגוני נשים שפעלו לקדם נשים לפרלמנט, אולם הייצוג הנשי בפרלמנט היה זעום מאוד והן נעדרו לחלוטין מהממשלות שכיהנו במהלך שני העשורים הראשונים למדינה. יתר על כן, במחצית השניה של שנות ה-50 עברה אינדונזיה בהדרגה מדפוס דמוקרטי פרלמנטרי לשלטון האוטוריטטיבי הנוקשה של סוהארטו ("הסדר החדש", 1966—1998), מה שהפך את עקרון הייצוגיות לאות מתה ממילא. סוהארטו שקד על שרידותו האישית ועל שרידותה הטריטוריאלית של מדינת האיים הענקית, בעלת המגוון החברתי, התרבותי, הדתי והלשוני הבלתי-אפשרי כמעט, תוך שהוא מנסה להשיג יעדים לאומיים יומרניים של פיתוח ורכישת עוצמה. הבניית זהויות הייתה חלק ממהלכיו להסדרתו וניהולו של מכלול תהליכים חברתיים, ביניהם דמות המשפחה וחלוקת התפקידים בתוכה ובחברה בכלל. העמדות המגדריות והייצוגים הפטריארכליים המסורתיים נוצקו לתוך האידיאולוגיה הלאומית, החילונית במהותה, ומנגנוני המדינה, כלי התקשורת וארגוני נשים גויסו לצורך זה. זכויות נשים שלא תאמו את התפיסה המגדרית של האליטה השלטונית הוצאו אל מחוץ לסדר היום הפוליטי, והנשים המעטות שנכללו בממשלות החל באמצע שנות ה-70 הופקדו על תחומים "נשיים" כביכול כמו רווחה.
אולם בצל המשטר האוטוריטטיבי, ועל רקע התפתחות כלכלית מואצת ותהליכי עיור וגלובליזציה, צמחו, החל בשנות ה-80, מאפיינים של חברה אזרחית בקרב הזרם המרכזי המתון בחברה המוסלמית העירונית. ארגוני נשים, בסיוע ארגונים לא ממשלתיים בעלי אוריינטציה למערב וחוגים אינטלקטואלים, שיקפו מגמות חדשות וביקורתיות כלפי התפיסות הרשמיות והעמדות המסורתיות בנושא משפחה ומגדר. בין היתר נטען כי התפיסות השלטוניות מייצגות עמדות אליטיסטיות של המעמד הבינוני-גבוה, בעוד שבשכבות עניות רחבות, בעיקר בכפרים, נשים נאלצות לעבוד מחוץ לביתן ופעמים רבות הן המפרנסות הראשיות ואף היחידות. הצגתן של נשים כמפרנסות משניות, טענו המבקרות, משמשת להצדקת שכרן הנמוך. מגמות אלה צברו תאוצה בשנות שלטונו האחרונות של סוהארטו, שידעו סדקים ביציבות המשטר ופגיעה ביכולת הפיקוח הממשלתי.
התחזקות המגמות הדמוקרטיות הובילה בסופו של דבר לירידתו של סוהארטו מהבמה הפוליטית ב-1998 ולמעבר הרשמי לדמוקרטיה באינדונזיה. מגוואטי סוקארנופוטרי (Sukarnoputri), בתו של המנהיג המכונן של המדינה, עלתה לגדולה באותה תקופה והגיעה לתפקיד סגנית הנשיא. במשבר השלטוני בשנת 2001 היא החליפה, מתוקף תפקידה, את הנשיא, על אפם וחמתם של גורמים שמרנים. היא החזיקה בתפקיד זה מספר שנים.
העידן הדמוקרטי
נפילת השלטון האוטוריטטיבי בשלהי המאה שעברה, וההזדמנויות החדשות שהציע המרחב הדמוקרטי המתפתח באינדונזיה, שינו את כללי המשחק בתחומים רבים, לרבות בתחום המגדר. נשים בתקשורת, בקולנוע ובמגוון אמנויות ניצלו את האווירה החדשה כדי לעצב ייצוג מגדרי נשי חדש בדמות "האישה המודרנית"; זו, כאנטי-תזה לדימויים נשיים שקידם המשטר הקודם, צוירה בדמות אשת קריירה, שאפתנית, עצמאית מבחינה כלכלית ואף שוברת מוסכמות. במקביל גברה תביעתן של נשים לשוויון מגדרי גם במערכת הפוליטית, בדגש על ייצוג בפרלמנט, מתוך הבנה כי ייצוגיות כזו תאפשרנה להן להשתתף בעיצוב הדמוקרטיה האינדונזית ולקדם זכויות נשים בפרט.
לצורך זה נבנו כבר בתחילת הדרך תוכניות להכשרת נשים לחיים הפוליטיים. בשנת 2003 הונהגה מכסת ייצוג מינימלית לנשים בשיעור 30 אחוז בפרלמנט ובמועצות הרשויות המקומיות, וחמש שנים לאחר מכן היא הפכה למחייבת. ממכלול סיבות, ביניהן שיטת הבחירות, המכסה הזו איננה מתמלאת בפועל, חרף אחוז ההשתתפות הגבוה של נשים בבחירות. אולם אחוז הנשים בפרלמנט עולה בהתמדה: מ-9 אחוזים בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לשיא של 18 אחוז בבחירות 2009 ו-17 אחוז בבחירות בשנה שעברה (הממוצע העולמי של ייצוג נשים בפרלמנטים עומד על כ-22 אחוז). נשים מכהנות כחברות פרלמנט מטעם כל המפלגות המיוצגות בבית הנבחרים האינדונזי, לרבות המפלגות הספורות בעלות האג'נדה האסלאמיסטית המובהקת. גם במועצות המקומיות הן נהנות מייצוג גבוה יותר בהשוואה לעבר, אם כי ישנן מועצות שבהן הן ממלאות את מכסת הייצוג וישנן אחרות שבהן נשים אינן מיוצגות כלל. נשים מהוות כ-45 אחוז מכוח העבודה בשירות הציבורי, אולם 9 אחוז בלבד מצמרתו. האישה היחידה שכיהנה כמושלת מחוז באינדונזיה (שבה יש 33 מחוזות), בת למשפחה עתירת הון וכוח, נשלחה לפני חודשים ספורים למספר שנים בכלא בגין שוחד, עבירה שהייתה נחלתם של גברים בפוליטיקה האינדונזית במשך שנים ארוכות.
עם זאת, סטריאוטיפים מגדריים ישנים לא נעלמו לגמרי מהנוף האינדונזי. חוגים אסלאמיסטים מביעים במרחב הציבורי והפוליטי הדמוקרטי מגוון עמדות שדוכאו בתקופת השלטון האוטוריטטיבי, ומקדמים סדר יום שמרני גם בתחום המגדרי. מאחר שכל ניסיונותיהם להמיר את הבסיס הרעיוני החילוני של המדינה בבסיס אסלאמי נהדפו בעוצמה על ידי רוב המפלגות הפוליטיות, בתמיכה חזקה מצד הזרם המרכזי בחברה המוסלמית, הם העתיקו בשנים האחרונות את מרכז הכובד של פעילותם מהמישור הארצי אל המישור המקומי. בנצלם את מדיניות הביזור של המשטר, שהרחיב את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות, הצליחו האסלאמיסטים לקדם באזורים שונים חוקי משנה שרעיים המקפחים זכויות של מיעוטים ונשים (כמו כפיית קוד לבוש). כל זאת בסתירה מובהקת לתפיסתה של החקיקה הממלכתית.
נשיאה החדש של אינדונזיה, ג'וקו וידודו (Widodo), שנכנס לתפקידו רק באוקטובר האחרון, החל לפעול בעצמה לחיזוק המשטר הדמוקרטי ובכלל זאת השוויון המגדרי. וידודו, שבתפקידיו המרכזיים בתחום המוניציפאלי בשנים האחרונות הוכיח את עצמו כרפורמטור דמוקרטי שובר מוסכמות, מינה לממשלתו בת ה-34 שרים שמונה נשים, פי שלושה מייצוגן היחסי בממשלות שכיהנו בשנים הראשונות של המעבר לדמוקרטיה. זהו הישג גם בהשוואה לדמוקרטיות מערביות; באוסטרליה השכנה, הדמוקרטיה המערבית הותיקה, שבה מכהנת שרה אחת לצד 17 שרים, נשמעו ביטויי קנאה מהולה בביקורת עצמית.
עוד בולטת העובדה כי שתיים מהשרות החדשות בממשלת אינדונזיה מופקדות על משרדים מרכזיים שבמשך שנים נחשבו ל"נחלה גברית": הדיפלומטית רטנו מרסודי (Marsudi) מונתה לשרת החוץ וסוסי פוג'יאסטוטי (Pudjiastuti) מונתה לראש המשרד לענייני ימיה ודייג, חוד החנית של האסטרטגיה האזורית השאפתנית של הנשיא החדש, המבקש לבסס את המדינה כ"ציר ימי גלובלי". פוג'יאסטוטי, השרה הראשונה ללא השכלה תיכונית בתולדות אינדונזיה, היא יזמית מצליחה שהקימה חברה מצליחה לטיסות צ'ארטר הנושאת את שמה. היא כבר הוכיחה את נחישותה ביחס לביורוקרטיה הפטריארכלית, ואף אינה מהססת להופיע בציבור בלבוש שאין בו כדי להסתיר קעקוע גדול מימדים היורד לאורך שוק רגלה הימנית.
פוג'יאסטוטי מספרת כי "הזהירה" את הנשיא וידודו שאנשים חושבים אותה ל"קצת משוגעת". תשובתו הייתה: "אני צריך אדם משוגע כדי להשיג פריצת דרך". נראה כי הנשיא החדש מסמן לציבור, ברוחו ובמעשיו, כי אין די בתפיסה חילונית כדי לפרוץ דרך בהיבט השוויון המגדרי, אלא דרוש גם משטר דמוקרטי אמיתי.
ד"ר גיורא אלירז הוא חוקר נלווה במכון טרומן ועמית נלווה במכון המלכותי ההולנדי ללימודי דרום מזרח אסיה והקריביים בליידן, הולנד
