פחות משבועיים לפני קיומו של משאל העם ההיסטורי בחבל הכורדי האוטונומי בצפון עיראק, שאמור להכריע, לפחות להלכה, אם פניהם של הכורדים לעצמאות ולהיפרדות מהמדינה העיראקית, נשמע לראשונה קולו של ראש ממשלת ישראל בסוגיה. אין מדובר באירוע של מה בכך, שכן ישראל, על-פי הצהרות תקופתיות מזדמנות של בכיריה ועל-פי מקורות זרים, היא שותפה מדינית וכלכלית בכירה של החבל הכורדי בצפון עיראק ותומכת ידועה, כמעט יחידה בעולם, של עצמאות כורדית כאן ועכשיו.
בכירים ישראלים אחרים שהתבטאו בימים האחרונים בזכות הכורדים משרטטים בדבריהם קווים לדמותה של התמיכה הישראלית בכורדים, הגולשת פעמים רבות לרומנטיזציה של ממש. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן טען כי המחתרת הכורדית מטורקיה (PKK) איננה ארגון טרור. ההנמקה הביטחונית מבוססת על ההנחה, הנכונה באופן חלקי, כי הכורדים הם שחקן חילוני, לא-עדתי ואחראי, שנוכחותו עדיפה לישראל יותר מנוכחותו של כל שחקן אחר בעיראק. שרת המשפטים איילת שקד טענה מצדה שהקמת מדינה כורדית בצפון עיראק היא אינטרס ישראלי ואמריקני. בכך היא חשפה נדבך אחר של התמיכה הישראלית בכורדים, זה של שותפות בצדקת מאבקם של עמים נרדפים ונדכאים לעצמאות.
אולם התבטאותו של ראש הממשלה נתניהו בעיתוי הנוכחי חשובה בהרבה ומעניינת במיוחד על רקע ההתנגדות הגורפת של המעצמות וכל השחקנים באזור לעצמאות כורדית. לדבריו, "ישראל מתנגדת ל-PKK ורואה בו ארגון טרור, בניגוד לטורקיה שתומכת בארגון הטרור חמאס. בעוד שישראל מתנגדת לטרור באשר הוא, היא תומכת במאמצים הלגיטימיים של העם הכורדי להשיג מדינה משלו".
על פניה מדובר בהצהרה מדודה ומתונה, המבטאת שוב את המחויבות הישראלית לרעיון הקמת המדינה הכורדית אך מבחינה בין גורמי טרור כמו ה-PKK והמחתרת הכורדית בטורקיה (אשר שלוחה שלה מנהלת את ענייני האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה) לבין גורמים לגיטימיים כמו משפחת בארזאני, המנהלת את החבל האוטונומי בצפון עיראק. ישראל נוטה למשפחה חסד נעורים עוד מימי שיתוף הפעולה בין הצדדים בשנות ה-60 וה-70 (שהוא לכשעצמו נדבך נוסף בתמיכה הרומנטית של ישראל בכורדים), ותומכת בשלטונה בחבל הכורדי.
אולם קריאה מדוקדקת יותר של התבטאותו של ראש הממשלה, הידוע כמי ששוקל כל מילה בהצהרותיו הרשמיות, תגלה תמונה מעט שונה. הצהרתו לא נועדה לתמוך בכורדים כשם שנועדה להשתמש באירועי השעה לצורך התנצחות וניגוח יריבים. ישראל זוהרת בבדידותה בהתייצבותה הכמעט בלתי-מסויגת לצד הכורדים; עובדה זו מציבה אותה באופן אוטומטי מול המחנה המתנגד, שבו נמצאים, כאמור, כמעט כל השחקנים בעולם ובאזור. נתניהו נראה כמי שנהנה להתייצב כבעל ברית נחוש של הכורדים כדי להכאיב ליריבים ותיקים, טורקיה במקרה זה, שהסוגיה הכורדית היא ה"בטן הרכה" המובהקת שלה.
המאבק הכורדי לעצמאות הוא לגיטימי וצודק, אולם נתניהו שוגה בדבריו פעמיים. ראשית, הצהרתו בדבר התנערותה של ישראל מן המחתרת הכורדית בטורקיה תוקעת טריז בין חלקים שונים של ה"עם הכורדי" ומבהירה כי ישראל תומכת בעצמאות רק לאותו חלק, קטן למדי, של העם הכורדי המצוי בתחומיה של עיראק. הקישור בין הגדרת ה-PKK כארגון טרור לבין טורקיה ותמיכתה בחמאס מלמד כי הנמען בדבריו של ראש הממשלה אינם הכורדים כי אם נשיא טורקיה ארדואן, שנתניהו מעדיף לתקוע לו אצבע בעין ולשם כך נכון לעשות שימוש מניפולטיבי בתמיכה הישראלית בכורדים.
שנית, ואולי חמור מכך, נתניהו אולי מתבשם כעת מתחושת הקתרזיס הנובעת מהטרדת מנוחתו של נשיא טורקיה, אולם הוא מחמיץ את סוגית היסוד המטרידה כעת את הכוחות המתנגדים למשאל העם ולעצמאות הכורדית: הטענה שקריעת נתח משטחה של מדינה ריבונית באזור לטובת מדינה עצמאית למיעוט היא פתח מסוכן לשינויים מדיניים מרחיקי לכת במזרח התיכון, שעלולים להביא לקריסתן של מדינות ולמלחמות אזוריות.
אם נתניהו סבור כי באבן רטורית אחת הוא הרוויח הצקה לטורקיה ותמיכת חינם בכורדים, מוטב שיחשוב שנית. תמיכה בעצמאותם של עמים שזכות ההגדרה העצמית נגזלה מהם תחזור אליו כבומרנג. היא תשמש בעתיד נגדו ונגד הקו האידיאולוגי שאותו הוא מוביל בכל הנוגע לזכות הפלסטינית לעצמאות, שזוכה ללגיטימציה בינלאומית גדולה בהרבה מן המקרה הכורדי.
