המהומות בירושלים מעידות על בקיעים בחומה שהעמידה ישראל בפני גלי ההדף שחולל ה"אביב הערבי". המציאות המזרח-ירושלמית מקבילה למציאות האופיינית בחלקים מהמזרח התיכון במספר היבטים: תופעות של כאוס, התפרקות מבנים פוליטיים, והעצמה של מסגרות חברתיות וקהילתיות כגרעין של סדר חדש.
במזרח התיכון מוחלף הסדר המדינתי הישן על ידי המדינה האסלאמית, או מתפרק למציאות של אזור סְפָר על רקע היחלשותו של השלטון המרכזי, כמו במקרה של מצרים וסיני. במובנים מסויימים מתפקד גם מזרח ירושלים כמרחב ספר; האזור נמצא מחוץ להישג ידו של השלטון המרכזי (מכורח או מבחירה), והפוליטיקה מוכתבת על ידי הפרט, הקהילה וההמון. המון דומה, שבולט בו הדור הצעיר, הצית את התקווה הגדולה של ה"אביב הערבי", אך בחוסר יכולתו לתרגם את רצונו בשינוי לסדר יום פוליטי שיטתי מוטט את הסדר הישן מבלי לכונן תחתיו סדר טוב יותר.
היעדרה של הגמוניה פוליטית מובהקת בירושלים נובע מהמדיניות הממסדית הישראלית, ולא בכדי נעלמה עובדה זו מהשיח הציבורי על המתרחש בעיר. עם כיבוש השטחים במלחמת 1967 חתרה ישראל לפצל את האוכלוסיה הפלסטינית ליישויות נפרדות; הפלסטינים בשטחים הוגדרו כאוכלוסיה תחת כיבוש, אלה החיים בישראל הוגדרו כאזרחי המדינה, והאוכלוסיה שגרה במזרח ירושלים הוחרגה משתי האוכלוסיות הללו ונתלשה מהן מבחינה מנהלית, משפטית וזהותית.
אין פלא שמאז סיפוחה של מזרח ירושלים לישראל הפך המרחב הזה, ובעיקר המקומות המקודשים, לזירת מאבק בין שחקנים שונים, ובראשם ישראל והפלסטינים – בתחילה בגירסה הלאומית (אש"ף והרשות הפלסטינית) ובהדרגה גם בגירסה הדתית (תנועות אסלאמיסטיות כמו חמאס, מפלגת השחרור והתנועה האסלאמית בישראל). אף אחד מהשחקנים הללו לא הצליח לנטרל את זולתו; עם תחילת האינתיפאדה השנייה הצליחה ישראל להחליש מאוד את השפעתה של הרשות הפלסטינית, אך אז נכנסה למאבק התנועה האסלאמית בישראל, בראשותו של השיח' ראא'ד סלאח אשר העמיד את הר הבית על ראש שמחתו. בשורה התחתונה הצליחו כל השחקנים הפעילים בשטח לנטרל זה את זה מבלי לנכס לעצמם הגמוניה פוליטית. שליטתה הפורמלית של ישראל על מזרח ירושלים אינה מתורגמת לשליטה אפקטיבית. התוצאה היא רִיק שנותני הטון בו הם ההמון, ובעיקר הצעירים, המצויים בנתק זהותי, לאומי ושלטוני מתמיד.
תמונה: עיר עמים
אולם אזור הסְפָר המזרח-ירושלמי שונה מהספר הכאוטי האופייני למרחבים שונים במזרח התיכון בהיבט משמעותי אחד: ירושלים היא מוקד דתי וסמלי ראשון במעלה לערבים ומוסלמים בעולם כולו, וחוסר יציבות במקומות המקודשים הוא הרה אסון. התוצאה יכולה להיות אינתיפאדה שלישית בשטחים ותסיסה עצומה בקרב האזרחים הערבים בישראל, ובמקרה החמור יותר קריסה של שרידי הסדר הפוליטי הישן שעדיין מצליחים להחזיק מעמד במזרח התיכון.
שתי חלופות עיקריות עומדות בפני ישראל. האחת, להתמודד עם הכאוס בשטח באמצעות חיזוקו של אחד מהשחקנים. מהלך כזה נוגד את הדפוס המדיני של "מקום שאינו מקום" שניסתה ישראל להשריש עד כה. השניה היא זיהוי של של מוקדי הכוח המקומיים במזרח העיר, פענוח ההגיון המניע את פעולותיהם וטיפוח יחסי גומלין עמם, הן באופן ישיר הן באמצעות ארגוני חברה אזרחית, אנשי דת, חברות עסקיות, גורמים מוניציפליים ועוד. רשת מגוונת כזו של שיתופי פעולה עשויה להחליף את האַיִן והכאוס בסדר יציב מסוג חדש.
