למעלה מארבעה מיליון סורים הפכו פליטים מאז תחילת ההתקוממות העממית והלא-אלימה שפרצה בסוריה במרס 2011, והפכה בהדרגה למלחמת אזרחים ולמלחמת פרוקסי אזורית. 95% מהפליטים הסורים חיים במדינות השכנות לסוריה – תורכיה, ירדן, לבנון ועיראק, ולצדן מצרים.
משבר הפליטים זכה לתשומת לב מוגבלת עד שפליטים סורים רבים, אשר התייאשו מסיכוייהם לשוב למולדתם, החליטו להסתכן ולהגיע לאירופה, שבה יוכלו לנסות לחיות במקום לשרוד בלבד. ראיינתי תשעה פליטים סורים על הסיבות שבגינן החליטו לעזוב את מולדתם ועל חייהם הנוכחיים.
יחיא: חייתי בעיר חַמַאה עם אשתי וילדיי, בת 8 ובן 6. אני רופא והייתה לי עבודה טובה בקליניקה הפרטית שלי. נכנסתי לשירות בצבא כקצין רפואה, ושירתתי בבית חולים צבאי בלאד'קיה, בירת העלוים. כאשר ההתקוממות החלה ראיתי במו עיניי כיצד הם הרגו ועינו מפגינים בבית החולים. החלטתי לערוק מהצבא, כי לא יכולתי להיות חלק מצבא שהורג את עמו. את השירות הצבאי עשיתי בבגדים אזרחיים ועוד במהלכו השתתפתי בהפגנות בחמאה ובלאד'קיה. לא הרגשנו פחד אז, אבל אם היו מגלים את זה הייתי נאסר.
הבנתי שאני חייב לברוח מסוריה. לא יכולתי להישאר בשטחים שבשליטת המשטר כי העונש על עריקה הוא מוות, אבל גם החיים באזורים שבשליטת האופוזיציה לא היו חיים. רציתי להמשיך לעבוד בתחום הרפואה, ומשטר אסד מטווח באופן שיטתי מתקנים רפואיים. בגלל הבריאות הנפשית של ילדיי גם לא רציתי לחיות באזור שמופצץ ללא הפסקה; אחרי שהמשטר כבש את חמאה כל מה שהם היו מציירים זה גופות, טנקים ומלחמה.
ברחתי באוגוסט 2012. בזמן הזה לא היה שום דאע"ש, רק הפגנות לא אלימות וצבא סוריה החופשי. כעת אני חי בריהאנלי ועובד בארגון שמספק סיוע רפואי לסורים בתורכיה ובסוריה. אני חוצה את הגבול מפעם לפעם כדי לנטר את השירותים הרפואיים בשטח. הילדים שלי כאן מציירים את הדגל של המהפכה, עצים, נהרות וילדים משחקים.
קוסאי (שם בדוי): חייתי במעדמית א-שאם, פרבר דרומי של דמשק. אני סורי-פלסטיני. משטר אסד החל לצור על העיירה בשלהי 2012, מה שהביא למותם מרעב של עשרות אזרחים. ב-21 באוגוסט 2013 הפציץ אותנו המשטר בנשק כימי. דידיתי מהבית וראיתי ילד מעלה קצף מפיו. התמוטטתי. חיי ניצלו כי הזריקו לי אטרופין.
בגלל שידעתי אנגלית יכולתי לדבר עם כתבים זרים. פתחתי בשביתת רעב שזכתה לתשומת לב עולמית במחאה על המצור על העיירה, וליוויתי פקחים של האו"ם לאחר הטבח הכימי. כל זה הפך אותי לאחד הפעילים המבוקשים ביותר על ידי המשטר.
בשל הרעב הנורא הסכימו התושבים בעיירה להיכנע למשטר אסד. במסגרת ההסכם, ותמורת מזון, היה עלינו להכניס את התקשורת של המשטר, להעלות את דגלו של המשטר בעיירה, למסור את הנשק בידי המורדים ולהסגיר את הפעילים. הייתי חייב למסור את עצמי לידי הרשויות במסגרת ההסכם בשלהי 2013. הרשויות דרשו שאשבח את הסכם הכניעה בתקשורת ואציג אותו כ"פיוס לאומי". הסכמתי בתנאי שיעבירו אותי ללבנון. שם התחלתי לומר את האמת על משטר אסד והרעבת האזרחים. השגרירות האמריקנית בבירות העניקה לי ויזה לארה"ב. כעת אני חי בוושינגטון.
מעולם לא רציתי לעזוב את סוריה. לא מרדתי כדי לעזוב אלא כדי לחיות בסוריה טובה יותר עבור כל הסורים. אני מתגעגע מאוד הביתה ומתכנן לחזור בקרוב כדי לעמוד לצד העם שלי, עד שנשיג את חירותנו או נמות למענה.
ג'ניד חמזה: אני בן 33, כורדי במוצאי. נולדתי וחייתי בכובאני רוב חיי. במשך שנתיים של מצור דאע"ש התקרבו לאזורנו וכבשו כפרים מסביב לעיר, עד שבספטמבר 2014 הם השתלטו על חצי מהעיר וגרמו לנהירה המונית של קרוב ל-200,000 אנשים מכל האזור של כובאני אל עבר הגבול הטורקי והעיירה הסמוכה לה, סורוץ'.
שבועיים לאחר הנהירה ההמונית של התושבים נפצעתי בקרב בכובאני בשורות ה-YPG והועברתי אל תוך תורכיה כדי לקבל טיפול רפואי. לאחר ששוחררתי מבית החולים נותרתי להתגורר בסורוץ' ועשיתי כל שיכולתי כדי לסייע לקהילה, במיוחד לילדים. במרס 2015, לאחר מספר חודשים של קרבות עזים, סולקו דאע"ש מכובאני על-ידי המורדים הכורדים. המפלגה הכורדית שניהלה את המחנות, ה-PYD, החליטה לפנות את רוב המחנות.
המשכתי לעבוד עם הקהילה בסורוץ' ותכננתי להקים פרויקט שייתן מענה חברתי-קהילתי למאות הילדים שנותרו להתגורר שם. תכננתי לחזור לכובאני אבל לוחמים של דאע"ש חדרו לעיר ורצחו 145 איש במשך יומיים. בלי כסף ובלי אפשרות למצוא עבודה בתורכיה חשבתי לנסוע לאירופה כדי לחפש איזשהו עתיד עבורי ועבור משפחתי. כשבוע לאחר שעזבתי את סורוץ' לאיסטנבול פוצץ מתאבד של דאע"ש את עצמו באירוע שערכו מתנדבים במרכז הקהילתי בעיר. מעל 30 אנשים נהרגו. מאז גברו העימותים בין ה-PKK לכוחות הביטחון התורכיים ונהיה קשה ומסוכן לכורדים להישאר בתורכיה.
באיסטנבול אספתי כסף מחברים ומקרובי משפחה עבור הנסיעה לאירופה. לאחר כשבוע יצאתי בשעות הלילה המאוחרות בסירת גומי, יחד עם 41 פליטים סורים, במטרה להגיע לאחד מהאיים היוונים. אחרי 4-5 ק"מ מנוע הסירה נכבה ולא יכולנו להתקדם. מכיוון שהיינו עדיין מאוד קרובים למקום שממנו יצאנו עדיין הייתה לנו קליטה בניידים והזעקנו עזרה. כעבור שש שעות בלי תזוזה במים חילץ אותנו משמר החוף התורכי. חזרתי לאיסטנבול מבועת מהרעיון שאצטרך לעשות מסע נוסף במים. לאחר כמה ימים הצטרפתי לחברים שהתכוונו לצאת בסירה מאיזמיר. שם מצאתי מבריח שהבטיח לי שיט בטוח יותר בסירה גדולה. שילמתי כ-1,700 דולר ועליתי על הסירה יחד עם כ-200 פליטים. יצאנו בשעות הלילה מאיזמיר ולפנות בוקר הצלחנו להגיע לאי היווני קוס. משם עלינו על מעבורת לאתונה.
חצינו את הגבול למקדוניה ואז לסרביה בזכות סרטונים ומפות שהכינו סורים שכבר עברו את המסע. במעבר מהונגריה נתקלנו בקשיים: נתיב אחד היה מפוקח על ידי המשטרה ובנתיב אחר היו שודדים. המתנו בשדות עד הלילה, חצינו אותם ונכנסנו להונגריה. משם לקחנו תחבורה ציבורית לבודפשט, וברגע שהגענו לעיר חיפשנו מישהו שיקח אותנו לגרמניה. מצאנו נהג בריטי שדרש מאתנו 500 יורו לאחד. ב-5 לפנות בוקר הגעתי לגרמניה. אחרי שנחתי יומיים אצל חברים הסגרתי את עצמי לרשויות וכעת אני נמצא במרכז קליטה פתוח בצפון גרמניה.
במהלך הדרך לא היה בידי כמעט כסף וישנתי יחד עם חבריי ומשפחות רבות בפארקים, גינות, ברחובות, בתחנת הרכבת ובכל מקום שהיה בטוח. חלקנו בינינו את המים והמזון ועזרנו למי שלא היה לו כסף כדי שאף אחד לא יוותר מאחור.
בדרך למקדוניה פגשנו קבוצה של פליטים סודאנים והצענו להם לצעוד יחד אתנו (צילום: ג'ניד חמזה)
סאם (שם בדוי): אני מעיירה באזור הררי יפה המכונה זבדאני, ליד הגבול עם לבנון. למדתי בדמשק ועבדתי בה מאז שנת 2000. התחלתי להיות פעיל ב-2006 יחד עם קבוצה של סטודנטים צעירים. סייענו ללבנונים שהגיעו לסוריה באותה העת בגלל המלחמה עם ישראל; סיפקנו להם בתרופות, אוכל, בגדים ובמציאת דיור זול. בסביבות מרץ או אפריל 2007 ערכנו דיונים פנימיים שבסופם הגענו למסקנה שהבעיה בסוריה היא המשטר הדיקטטורי. בסוף 2007 מצאנו את עצמנו מדברים על שינוי, אמנם בצורה מרוסנת ועם הרבה קווים אדומים, אך בתוך תוכנו ידענו והאמנו שהבעיה היא המשפחה השלטת, שהפכה את סוריה לחברה מסחרית המנוהלת על-ידי עשרה אנשים שעובדים עבור אסד. הקבוצה שלנו גדלה בהדרגה והמשטרה החשאית החלה ל"ארח" אותנו מדי פעם. בין השנים 2008—2011 נעצרתי ארבע פעמים.
אחרי תחילת ההתקוממות התחלתי לארגן הפגנות ולעודד אנשים לקחת בהן חלק. בשלהי 2011, אחרי תחילת המהפכה, עצרו אותי ל-32 ימים בזרוע 225 של המודיעין. עינו אותי ושברו לי שמונה אצבעות. כדי להשתחרר חייבו אותי לחתום על מסמך התחייבות להימנע מכל פעילות פוליטית. זו הייתה תקופה טובה יחסית; אם לא היו משחררים אותי, בטח היו מוצאים אותי בתמונות של "קיסר" [עריק שהבריח תמונות של 11,000 גופות של סורים שעונו למוות באזור דמשק – א"צ].
לפני שלוש שנים ברחתי מסוריה בגלל הרדיפה של השירותים החשאיים והדאגה של משפחתי, ובגלל שהרגשתי שאין לי עתיד בסוריה ושהגיע הזמן לחפש אפשרות אחרת ולבנות עתיד חדש.
אני בר מזל כי מצאתי עבודה עם משכורת טובה בלוב. המשפחה שלי נותרה בכפר באזור זבדאני הנצור על ידי משטר אסד. בעיירה אין כמעט מזון, ואנשים נאלצים לקנות אוכל מוברח במחירים גבוהים.
עבוד דנדשי: גדלתי בעיירה תלכלח' על גבול לבנון, אך אחרי המהפכה חייתי רוב הזמן בערים חומס וטרטוס.
החלטתי לעזוב בשל מספר סיבות. המשטר השתמש בנשק כימי על פרבריה של דמשק והקהילה הבין-לאומית לא הענישה אותו. אחרי שדאע"ש השתלטו על העיר רקה שמענו סיפורי זוועה גם משם. הרגשתי שאני כלוא בין הטירוף הכפול הזה של דאע"ש והמשטר. היה ברור לי שבשלב כלשהו הגבול עם לבנון ייסגר עבור סורים; המשטר החל לגייס יותר אנשים בכפייה לצבא, ואנשים היו נחטפים במחסומים ונלקחים בכוח לצבא. בספטמבר 2013 נסעתי ברכב לגבול עם לבנון. בלבנון פגשתי קרובי משפחה שהפכו לפליטים. טסתי משם לאיסטנבול ובה אני חי כיום.
חייתי בטרטוס כאשר חזבאללה וצבא אסד השתלטו על העיירה שלי, תלכלח', ביוני 2013. חזבאללה נסוגו מהעיירה לאחר מכן והצבא שולט בה, אבל רק כעשירית מהאוכלוסייה שחיה בעיירה לפני המלחמה נמצאת בה כיום. חזבאללה והצבא בזזו את הבתים עד הסוף, כולל חוטי הנחושת. כל בני המשפחה שלי הפכו לפליטים והם מפוזרים ברחבי האזור.
מילאד: חייתי בחלב ולמדתי רפואה. ב-2011 נעצרתי פעמיים על השתתפות בפעילות אזרחית נגד המשטר. אחרי שהחל הקרב לשחרור חלב ביולי 2012 הפך המשטר לאכזרי במיוחד. אזרחים רבים נעצרו, נרצחו ואפילו הוצתו בעודם חיים. הייתי חייב לברוח מחלב אחרי שהמשטרה החשאית שאלה לגבי בבית חולים שעבדתי בו בעבר. בסוף אוגוסט עזבתי את סוריה לאיסטנבול, בתקווה שאוכל לשוב תוך מספר חודשים. היה לי מזל: נציבות הפליטים של האו"ם בתורכיה העלתה את התיק שלי ליישוב מחדש בשבדיה, ובדצמבר 2014 הטיסו אותי לשבדיה. אני חי כעת בעיירה בדרום שבדיה בדירה משלי ולומד שבדית.
מרואן ערקאוי: גדלתי בבניאס, עיירה באזור החוף. למדתי באוניברסיטה בלאד'קיה וחייתי בעיר, אך רקטות של המורדים התחילו לנחות בשכונה, וחזרתי לבניאס. החלטתי לעזוב את סוריה כי לא היה לי עתיד שם; אני בן 22, והיה ברור שיגייסו אותי לצבא. המשמעות הייתה השתתפות ברצח של בני עמי ומוות ודאי.
בזמן שחייתי בסוריה הכרתי יהודים וישראלים בקבוצות פייסבוק למען שלום, והם הפכו לחברים. האנשים המדהימים האלה השיגו לי כסף כדי להוציא דרכון ולברוח מסוריה. עברתי מחסומים רבים בדרך ללבנון. בחור שישב לידי נעצר בדרך ומאז לא שמעתי ממנו. היה לי מזל גדול שנותרתי בחיים. מבירות טסתי לאדנה שבתורכיה וכיום אני חי באנקרה. חשבתי לצעוד רגלית לשבדיה, אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אני מתכנן להגיש בקשה ליישוב מחדש אצל נציבות הפליטים של האו"ם ומקווה לקבל תשובה חיובית.
יוסף עיסא: חייתי בחלב ולא היה לי בטחון באף אחד: לא במשטר אסד, לא בדאע"ש, לא בתורכיה שסגרה את הגבולות ולא בקבוצות מורדים מושחתות, שחטפו אותי כי דיברתי בפומבי נגד מנהיגים מושחתים רבים בצבא סוריה החופשי. מיד אחרי זה עזבתי לתורכיה.
אני חי כעת בתורכיה בלי עבודה כמעט. אני עובד לפעמים כפרילנסר עם חברת תקשורת אמריקנית. אני לא יכול להשלים את לימודיי כי אני חייב להאכיל את המשפחה שלי. אבי לא מוצא עבודה כאן. המצב אומלל ולאף אחד לא אכפת. אתמול אבא שלי, שהיה מפקד של קבוצת מורדים בצבא סוריה החופשי אחרי שערק מצבא המשטר, אמר לי שהוא רוצה לעזוב לאירופה בסירה. אני מנסה לעצור אותו כי זה מאוד מסוכן. לא אתן לו בשום אופן לעשות את זה. אני מתכנן להגיש בקשה ליישוב מחדש דרך נציבות הפליטים של האו"ם כדי שנוכל לצאת בבטחה.
ג'ורג (שם בדוי): אני נוצרי וגדלתי בעיירה מחרדה במחוז חמאה. החלטתי לעזוב את סוריה מחשש לחיי, בגלל הרדיפה של נוצרים במקומות רבים בסוריה. אני מרגיש שלנוצרים אין עתיד בסוריה במיוחד וביתר האזור בכלל בגלל הקיצוניות האסלאמית. הגעתי לגרמניה דרך תורכיה ויוון.
