עוברים ללמידה משמעותית של ערבית

לאחרונה יצא משרד החינוך ברפורמה חדשה מטעמו, ובמסגרתה, בין השאר, יקוצצו בצורה משמעותית היקפי המקצועות הנלמדים על ידי ילדינו בבתי הספר. מובן לחלוטין שמקצועות מדעי הרוח ייפגעו יותר מתחומים אחרים; מזה עשור שהמשרד מעודד ומגביר את לימודי המדעים על חשבון מדעי הרוח. הדבר בא לידי ביטוי גם בהקצאת תקציבים למוסדות להשכלה גבוהה ובתמיכה הולכת ופוחתת לתחומי דעת אלה במכללות להכשרת מורים, בהן הולכים החוגים בתחומים אלה ונסגרים או מתמזגים על מנת "לשמור על הגחלת". סוגיה זו ראויה לדיון מעמיק בנפרד.

אחד מתחומי הדעת שייפגעו קשות כתוצאה מהרפורמה החדשה הוא השפה הערבית. הדיון בלימוד השפה הערבית בבתי הספר העבריים אף הוא מורכב, מאחר שמעבר להיבטים הנוגעים ללימוד שפה, מעורבים בו מצד אחד הצבא וחיל המודיעין, המעודדים מאז שנות הששים את לימוד השפה הערבית בבתי הספר לצורכיהם, בבחינת 'דע את האויב', ומצד שני תפיסות מושרשות וסטריאוטיפים בחברה העברית/יהודית, הרואים בשפה הערבית 'שפה זרה' (במובן העמוק של המילה) ובשל כך נרתעים מללמוד אותה. על מנת לשים את  הדיון בהקשר ברור יותר, אתייחס למספר עובדות וגורמים במעמדה של השפה הערבית והוראתה במדינת ישראל.

מעמדה של השפה הערבית בישראל

ערבית היא אחת משתי השפות הרשמיות במדינת ישראל. התוקף המשפטי למעמדה זה קיים עוד מתקופת המנדט הבריטי, על פי סימן 82 לדבר המלך במועצה 1922 העוסק בשפות רשמיות, ועל פיו אנגלית, עברית וערבית הוכרו כשפות רשמיות בתקופת המנדט (עם עדיפות מסוימת לאנגלית, אך לא ניכנס לפירוט בנושא זה כאן). עם קום המדינה בוטל מעמדה של האנגלית כשפה רשמית בישראל (לפי סעיף 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948), ובכך הפכו העברית והערבית לשפות הרשמיות היחידות במדינה. מספר שנים לאחר קום המדינה הוגשה עתירה לביטול מעמדה המשפטי של הערבית כשפה רשמית בישראל, אך היא נדחתה (הצעת חוק שפת המדינה, תשי"ב-1952 (דברי הכנסת 12 (תשי"ב) 2528)). מאז חוזרות ומועלות מעת לעת הצעות חוק מכיוונים פוליטיים שונים בניסיון לקעקע את מעמדה הרשמי המיוחד של הערבית, כמו זו שהוגשה בתשס"ח (2008), עת כיהנה פרופ' יולי תמיר כשרת החינוך והתרבות, להוצאת הערבית מתוכנית הליבה של משרד החינוך.

לשאלת מעמדה המשפטי של השפה הערבית נדרש גם בית המשפט העליון מעת לעת בעתירות ובערעורים שהוגשו לפניו בעניינים שונים, למשל בעתירתו של ארגון עדאלה לחייב עיריות שמיעוט ערבי מתגורר בתחומן לספק שילוט בערבית לצד השילוט בעברית (בג"ץ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו ואח', פ"ד נו(5) 393 (2002)). דעת השופטים בעתירה זו, חשין, ברק ודורנר, לא הייתה זהה, והותירה מקום לפרשנויות שונות למונח "שפה רשמית", ומכאן שדעתם אף היא משקפת את המצב הקיים בפועל ממילא, ועל פיו העברית היא השפה הדומיננטית בספרה הציבורית בישראל.

'דע את האויב' או 'דע את השכן'

הוויכוח בנוגע לשאלת הוראתה של השפה הערבית חוזר אף הוא אל תקופת המנדט הבריטי. כבר אז עלתה השאלה 'איזו ערבית יש ללמד בבית הספר העברי' ולאיזו מטרה. כמו כן, הועלתה האפשרות להפוך את לימודי הערבית למקצוע חובה בכל בתי הספר. בשנת 1961 כתב לראשונה המפקח על הוראת הערבית, ד"ר ישראל  בן זאב, תזכיר לוועדת המקצוע של משרד החינוך, ובו טען שיש לחזק את לימודי השפה הערבית בבתי הספר העבריים לשם ידיעה פרקטית ושימושית של השפה הערבית, והדגיש את הרלוונטיות של לימודים אלו לביטחון הלאומי.  היו גם מי שראו חשיבות יתירה בלימוד השפה הערבית לשם הדגשת הקשר ההיסטורי והתרבותי בין העמים, דוגמת המזרחן שאול דב גויטיין, וכחיבור של היהודים ילידי ארצות ערב למורשתם. זאת בניגוד לעמדות אחרות שרווחו עוד מתקופת היישוב היהודי בהשראת זאב ז'בוטינסקי, שחששו מפני הידמות תרבותית לערביי ארץ ישראל ונקטו מדיניות של הסתגרות תרבותית, שנועדה לסייע לתנועה הציונית לגבש את זהותה ואת לשונה (ראו למשל את מלחמת השפות שהתחוללה ב-1913 סביב שאלת השימוש בגרמנית כשפת הוראה בטכניקום).

תחיית העברית נתפסה כמרכיב חיוני לתקומת העם היהודי בארצו. תומכי גישה זו אף הרחיקו וטענו, שהשפה הערבית אינה חיונית בחיי היישוב בארץ ישראל, ולפיכך אין צורך ללמוד אותה. יש הסבורים כך גם כיום. חיל המודיעין של צה"ל פרס את חסותו על לימוד הערבית בבתי הספר כבר בשנות הששים, במטרה לעודד את התלמידים להרחיב את לימודי הערבית בכיתות העליונות, אולם בד בבד הייתה לכך השפעה על תכני הלימוד ועל הקיבעון ביחס למקצוע זה כלימודים לצורכי ביטחון. אני סבור שצרכים אלה אינם אמורים להוות חלק מתפיסתה של מערכת החינוך, ויש להפריד ביניהם.

חובת לימוד השפה הערבית

בשנת 1977 הצביעה ועדה בראשות פרופ' משה פיאמנטה על הקושי בלימוד השפה הערבית בישראל וקראה להפיכתו למקצוע חובה. ב-1986 הוקמה יחידת שיפע"ת במטרה לקדם את לימודי הערבית. אולם יחידה זו, שהייתה אמונה על הקצאת שעות עידוד ללימוד הערבית בבתי הספר, ספגה ביקורת קשה מצד מבקר המדינה; נמצא שתכניתה כלל לא אושרה בידי הנהלת משרד החינוך, ולפיכך היא נסגרה לאחר עשרים שנות פעילות, ועמה ירדו לטמיון כל התוכניות שאי פעם פותחו במהלך התקופה. כמו כן, נמצא שלמרות כל המאמצים והכספים שהושקעו במסגרת יחידה זו לא חל שינוי של ממש במספרי הלומדים ובאיכות ההוראה של המורים.

בשנת 1988, בעקבות בקשה חוזרת ונשנית של ועדת החינוך והתרבות בכנסת באמצע שנות השמונים, החליט שר החינוך והתרבות, יצחק נבון, להנהיג חובת לימוד ערבית בכל בתי הספר העבריים בכיתות ז'-י"ב וליישמה בהדרגה. חובת לימודי הערבית הוחלה תחילה על תלמידי כיתות ז'-ט'. באמצע שנות התשעים קבע משרד החינוך מדיניות לשונית, שלפיה חלה חובת לימוד שפה נוספת על כלל תלמידי כיתות ז'-י', ובכך הורחבה חובת לימוד השפה הערבית גם לכיתות י'. בפועל, תקנה זו לא נאכפת עד עצם היום הזה; ערבית נלמדת רק בכ-75% מכלל חטיבות הביניים, ובכיתות י' מתקיימים לימודי הערבית רק בכ-20% מכלל בתי הספר הממלכתיים בארץ. בבתי הספר הממלכתיים-דתיים לימודי ערבית כמעט שאינם מתקיימים.

הוראת הערבית במשבר

נכון להיום, על פי נתוני משרד החינוך, כ-45,000 תלמידים לומדים ערבית בכיתות ז'. מספר זה יורד בהדרגה לקראת כיתה ט', ובכיתות י', כאמור, המספרים נמוכים הרבה יותר. מספר הנבחנים בבחינות הבגרות בערבית בהיקף של 5 יחידות לימוד נע סביב 2,200 תלמידים, מספר שנותר ללא שינוי במשך שנים רבות, למרות מאמצי הפיקוח לעודד את לימוד השפה הערבית בכיתות הגבוהות. מספר הסטודנטים הלומדים בחוגים לשפה וספרות ערבית במוסדות להשכלה גבוהה נע סביב עשרות בודדות מדי שנה, ובתשע"ד נרשמו בכל המוסדות להכשרת מורים בארץ רק עשרים סטודנטים ללימוד הוראת הערבית (תעודת הוראה). נתוני משרד החינוך מלמדים על מחסור חמור במורים לערבית שרק ילך ויגבר בשנים הקרובות עקב הצפי לפרישתם לפנסיה של כמה מאות מורים ממערכת החינוך (ראו כאן, החל בדקה 37).

ערבית קשה שפה

ערבית נחשבת לאחת השפות היותר מורכבות ללימוד בעולם, ויש המסווגים אותה לצד היפנית והסינית. משמעות הדבר היא שעל מנת להגיע לסף המינימום בתפקוד בשפה נדרשות מאות רבות של שעות הוראה, חשיפה ותרגול, דבר שאינו מתרחש במערכת החינוך העברית וגורם לתסכול רב בקרב הלומדים. בנוסף, מסיבות שונות, שלא נרחיב לגביהן כאן (דרוש דיון נפרד גם בסוגיה זו), קובעת תכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך את הערבית הכתובה כשפת החובה ללימוד בכיתות ז'-י'. כך, מרבית תלמידי ישראל שכן לומדים ערבית מתמקדים בקריאתם של טקסטים כתובים, אך הם חסרים כל מיומנות, ולו מינימלית, ביצירת תקשורת בדיבור בערבית.

ממצאי מחקרים שערכתי (יחד עם קולגה) בשנים האחרונות מעידים על מצב עגום למדי של ידע בקרב התלמידים בפרמטרים שנבדקו, ואף קיפאון בידע הנלמד (בערבית הכתובה) לאורך זמן בקרב תלמידי כיתות ז'-י': יכולת הבחנה חלקית בלבד בין הצלילים הייחודיים לשפה הערבית, שגיאות כתיב רבות, ואף ירידה בפרמטרים מסוימים של שמע בכיתה י'. בניגוד לממצאים אלה, בעשור האחרון פועלות שתי תכניות לעידוד לימוד השפה הערבית המדוברת ("מרחבים" ו"יא סלאם") בכיתות ד'-ו'. ממצאי מחקרים שונים מעידים על השפעה מובהקת של לימוד השפה הערבית בגילאים צעירים על תפיסתם של התלמידים את תרבות שכניהם ואת המרחב שבו אנו חיים. כיום לימוד השפה הערבית המדוברת הוכר כחלק מלימודי הליבה של תלמידי כיתות ה'-ו' בעיר חיפה בלבד.

מַאי נַפְקָא מִנָּה?

הוראת השפה הערבית סובלת דרך-קבע, ויותר מכל מקצוע אחר, מהמצב המדיני-פוליטי וממצב הרוח הלאומי; אין עוד מקצוע, שבאותה נשימה אפשר לדבר בו על למידה לשם הכרת האויב ולמידה לשם הכרת השכן. למרות זאת, מעולם לא הייתה הערבית מקצוע פופולרי, למעט עדנה קצרה באמצע שנות התשעים, לאחר הסכמי אוסלו. מאז תקופת הפלמ"ח, עת היוו כאן הערבים רוב והיהודים מיעוט וידיעת השפה הערבית ומנהגי הערבים נחשבו מצרך נדיר וראוי להערכה, השתנו הנסיבות ההיסטוריות שבגינן לומדים ערבית, והכרת ה'אחר' אינה עוד סמל שהתרבות הישראלית מתגאה בו.

היוזמה הנוכחית של משרד החינוך לא תחייב עוד את תלמידי ישראל ללמוד ערבית בכיתה י'. משמעות הדבר היא פגיעה ברלבנטיות ובמוטיבציה (הנמוכות ממילא) ללמוד ערבית אפילו בחטיבת הביניים, שכן הציון לא ייכנס לתעודת הבגרות, וממילא עד כיתה ט' הידע הנלמד אינו מגרד אפילו את סף המינימום הנדרש ללימוד 'שפה זרה'. לכאורה, על פי הממצאים שהצגתי עשוי הקורא להתרשם שלימודי ערבית בכיתה י' מיותרים. אולם על פי גישתי יש לבצע שני שינויים עיקריים, שעיקרם הרחבה, ולא צמצום; האחד – להקדים את לימוד השפה הערבית לגילאי היסוד על מנת לאפשר זמן חשיפה רב יותר, והשני – לחולל את השינוי המתבקש בתוכנית הלימודים של השפה הערבית וללמד הן את השפה הדבורה והן את השפה הכתובה באופן שלימוד הערבית יהיה רלבנטי ומשמעותי עבור תלמידי עֵבֶר (ראו למשל כאן). או אז, לשנת הלימודים הנוספת עשויה להיות משמעות רבה בלימוד השפה הערבית; התלמידים בגילאי 16 ומעלה בוגרים יותר ואופי הלימוד בחטיבה העליונה הופך רלבנטי יותר עבור חלקם.

בנוסף, יש לראות את הרפורמה של משרד החינוך בצורה רחבה הרבה יותר ולהבין שצמצום תחומי הלימוד, ובעיקר מקצועות מדעי הרוח, אומנויות, ספורט ושפות, הם פגיעה קשה בהשכלתם של בני הנוער והבוגרים של החברה הישראלית בשנים הקרובות. בניגוד לדעת משרד החינוך, מגמה זו לא תתרום לפיתוח "מוחות" חוקרי מדע טובים יותר. אדרבה, גישה זו מחזקת את הנטייה ההולכת וגוברת ממילא בשנים האחרונות להתמקד בתוצר הסופי, לכוון את הלומד לספק את הפתרון, אבל לא להבין את הדרך ואת התהליכים הנלווים. במדינה שבה מתחלף השלטון לעתים תכופות למדי (ועוד יותר מכך – המחזיק בתיק משרד החינוך והתרבות) נדרש העומד בראש המשרד להציג עשייה, ואינו מתפנה לטפל בסוגיות מורכבות לעומקן.

בשבועות האחרונים "שוטף" משרד החינוך את מוחנו בסיסמה "עוברים ללמידה משמעותית". אני קורא לאנשי המשרד לבצע בעצמם למידה משמעותית, יסודית ומעמיקה, של סוגיית לימוד השפה הערבית בישראל, לפגוש תחילה את חברי וועדת המקצוע של השפה הערבית (ושל תחומי ידע נוספים), להיפגש עם מורים, לעיין במחקרים שנעשו בארץ ובעולם, וללמוד מטעויות העבר, וכל זאת – בטרם ייצאו בהכרזות שהחברה כולה תשלם עליה בשנים הקרובות.

ד"ר אלון פרגמן הוא מרכז לימודי הערבית במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון וחבר ועדת המקצוע להוראת הערבית במשרד החינוך