ישראל, שלא רצתה לסיים את ה"קיזוז" בגרעון עצום מול הפלסטינים, העדיפה להותיר את התובעים השונים לגורלם מול הקרן הבין-לאומית. במשא ומתן בטאבה, בינואר 2001, ביטלו הנושאים והנותנים מצד ישראל כליל את קשירת הפיצויים לפלסטינים לפיצויים ליהודים, וסיכמו עם הנציגים הפלסטינים כי תביעות של רכוש יהודִי ממדינות ערב אינן חלק מהמו"מ וכי הקרן הבין-לאומית שתוקם תפצה פלסטינים בלבד. עם זאת, הצדדים גם הסכימו כי "מתוך הכרה בסבלם ובאבדן רכושם" של היהודים, הם ישתפו פעולה ביניהם במציאת פתרון שוויוני וצודק לסוגיה.
אלא שתוך כדי אינתיפאדת אל-אקצא, כאשר חלום השלום הישראלי-פלסטיני נראה רחוק מתמיד, שבה ממשלת ישראל ואימצה את רעיון הקשירה הקולקטיבית של הפיצויים, במטרה לסכל את התביעות הפלסטיניות או לכל הפחות לדללן. לצורך זה נוער האבק מטענתו הישנה של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב" (WOJAC), שהוקם בשנת 1975 כ"מקבילו של אש"ף", כי בשנת 1948 היהודים והערבים במזרח התיכון החליפו ביניהם, למעשה, אוכלוסיה ורכוש בהיקפים דומים. מכיוון שנימוקי הנגד שצוינו לעיל היו עדיין תקפים, ישראל פעלה מאחורי הקלעים בלבד כדי לעורר את המודעות הבין-לאומית לעניין הרכוש היהודי במדינות ערב. אחת התוצאות הייתה החלטה יוצאת דופן, אם כי בלתי מחייבת, של הקונגרס האמריקאי מאפריל 2008, הקוראת לנשיא ארצות הברית לוודא כי הסדר הקבע הישראלי-פלסטיני מתייחס באופן מפורש ושווה לכל פליטי הסכסוך באשר הם.
למרות זאת, ישראל עדיין התחמקה ממדיניות קונקרטית בנושא זה. בספטמבר 2008, במהלך דיון בבג"ץ בעתירת עמותת "שמש" המייצגת יהודים יוצאי עיראק, אשר תבעה כי ממשלת ישראל תפעל מעשית להשבת רכושם של יהודי עיראק, ביקשה נציגת המדינה לדחות את העתירה בטענה כי מדובר בנושא מדיני שהטיפול בו "טעון משנה זהירות". באוקטובר 2009 אמנם החלה הממשלה להתארגן לפעולה שיטתית בנושא הרכוש היהודי במדינות מוסלמיות, ואף הקימה "מועצה לאומית מייעצת להשבת זכויות ורכוש יהודי", אולם האחריות על רישום זכויות היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן הועברה, באופן תמוה, ממשרד המשפטים למשרד לענייני גמלאים.
גם הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת ניסים זאב, "החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן", אשר התקבלה בראשית 2010, נוסחה באופן מעורפל ובלתי מחייב. היא קבעה כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון "תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אובדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה".
המסע התקשורתי שאותו מוביל בשנה האחרונה סגן שר החוץ דני איילון להעלאת המודעות הבין-לאומית לעניין הרכוש היהודי במדינות ערב חורג מהעמימות ההיסטורית של ישראל בסוגיה זו, ומצהיר לראשונה כי עמדתה הרשמית של מדינת ישראל היא קשירה בין הזכויות הקולקטיביות הפלסטיניות והיהודיות במטרה לדלל את תביעותיהם של הפליטים הפלסטינים. סגן שר החוץ סיפר כי דו"ח מיוחד הוכן בנושא "על ידי צוותו המדיני של סגן שר החוץ בשיתוף פעולה עם המל"ל" [המועצה לבטחון לאומי].
לאחרונה חשף ברק רביד ב"הארץ" כי במאי 2011 הגישה המל"ל לראש הממשלה נתניהו מסמך עמדה, תחת הכותרת "סיכום עבודת מטה והצעת עמדת ישראל למו"מ עם הפלסטינים בנושא הפליטים היהודים", בו הדגישו המחברים את הצורך לקשור בין סוגיות הפליטים הפלסטינים והיהודים במו"מ על הסדר הקבע. הטמעת מושג ה"פליטות הכפולה" בשיח הבין-לאומי, סברו המחברים, תשרת את ישראל כ"אמצעי הרתעה" במו"מ עתידי, ותשמשה "להקהיית עוקצן של התביעות הפלסטיניות או לפחות לריסון דפוסי העיסוק בסוגיית הפליטים הפלסטינים".
הנוסח המלא של דו"ח המל"ל לא נחשף לציבור, אולם בהנחה שהמידע והציטוטים שהביא רביד הם מדוייקים ומייצגים, הוא מעלה מספר תהיות. ראשית, הוא מעורר רושם לא נוח של תעמולה. זאת משום שהוא מגדיר את הפליטים היהודים כ"טרגדיה" ואת הפליטים הפלסטינים כ"סוגיה", ומעלה טענות חסרות, מגמתיות ושנויות במחלוקת, על פיהן "מדינות ערב אחראיות גם על יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים, בשל סירובן לתוכנית החלוקה של האו"ם ויציאתן למלחמה", או כי "מדינות ערב, למעט ירדן, אחראיות לשימור הפליטות הפלסטינית שכן נמנעו משילוב ושיקום הפליטים בתחומן". שנית, טענת המחברים כי בסבבים קודמים של המו"מ היה העיסוק בסוגיית הפליטים היהודים "ראשוני ומוגבל במהותו וטרם הגיע לבירור פרטני" תמוהה, לנוכח העובדות הידועות מהדיונים בקמפ דייויד ובטאבה, ובעיקר הנימוקים שהדריכו את המדיניות הישראלית בעניין זה עד כה.
ולבסוף, ההסתמכות על "מחקר מ-2008", ככל הנראה זה של סידני זבלודוף שפורסם על ידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, אשר העריך כי יהודים יוצאי ארצות ערב הותירו מאחוריהם רכוש ששוויו גדול מהרכוש של הפליטים הפלסטיניים בחמישים אחוז לפחות. הערכה זו מנוגדת לטענתו של פישבך בספרו מאותה שנה, שבו חקר לעומק את הנסיבות השונות לעזיבת היהודים את מדינות ערב השונות ואת היקף הרכוש שהותירו אחריהן הקהילות השונות.
פישבך העריך, על פי התיעוד המזערי של הרכוש היהודי (שהוא לבדו יוכל לעמוד בתביעה משפטית לבעלות), כי תביעות הרכוש הפלסטיניות עולות על התביעות היהודיות ביחס של 22:1. יחס זהה מופיע בספרו של איתמר לוין, "שקיעה במזרח: חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן" (הוצאת משרד הביטחון, 2001), כממצא של בדיקה מדגמית שערך משרד החוץ בעבר. לוין מצטט את יו"ר WOJAC, עובד בן עוזר, שאמר לו כי "אין ספק שנהיה במינוס אדיר מול הפלסטינים. המדינה שכחה בכוונה את יוצאי מדינות ערב ורכושם, בגלל הפלסטינים, והיא צודקת בכך" (עמ' 320).
מעבר לנימוקים ההיסטוריים של מדינת ישראל בזכות מדיניות העמימות, לא ברור האם דו"ח המל"ל הביא בחשבון נימוקים נוספים נגד שינוי מדיניות זו. ראשית, יהודים יוצאי ארצות ערב ויורשיהם, בדיוק כמו פליטים פלסטינים ויורשיהם, יטענו כי לממשלת ישראל ולרשות הפלסטינית, בהתאמה, אין סמכות להגיע לעסקת "קיזוז" על גבם ולוותר על רכושם ועל פיצוי אינדיבידואלי. שנית, טענת מחברי הדו"ח כי "לפליטים יהודים אין רצון או אפשרות לחזור למדינות ערב, בהן יהפכו לבני ערובה או יופלו לרעה" היא מסוכנת: לו תתחייבנה מדינות ערב להתיר את שיבתו של כל יהודי שיחפוץ בכך (ובשיח הערבי כבר מופיעות קריאות ברוח זו בעקבות הדו"ח), ולפצותו על רכוש שיש לו בעלות מוכחת עליו, האם לא תסתכן ישראל בתביעה זהה, והפעם חזקה כפליים, מהכיוון הערבי-פלסטיני? שלישית, מדינות ערב עלולות לדחות על הסף את הנסיון להפכן לגורם "מאזן" בסוגיית הפליטים, כפי שאמרו הפלסטינים לנושאים ונותנים הישראלים באנאפוליס. זאת מעבר לעובדה שלכל אחת מהן היסטוריה שונה ולכן עמדה פוטנציאלית שונה בעניין ה"קיזוז". בירדן, למשל, מעולם לא התגוררה אוכלוסיה יהודית, אולם מספר הפליטים הפלסטינים שהגיעו אליה הוא הגבוה ביותר בכל מדינות ערב.
אחת הסכנות החמורות ביותר, שנדונו בספרות המחקרית אולם נראה כי לא מצאו את דרכן לדו"ח המל"ל, היא החמרתם של חילוקי דעות פנים-יהודיים והחרפת המתח העדתי בישראל. גם ללא הסיכון כי יהודים יוצאי ארצות ערב, או יורשיהם החוקיים, יציפו את בתי המשפט בישראל בתביעה להשבת רכושם (בין אם ישירות ממדינות ערב בין אם במסגרת המו"מ והקרן הבין-לאומית), יהודים יוצאי ארצות ערב יטענו, בצדק, כי הממשלה ממשיכה את העוול והקיפוח ההיסטורי בכך שהיא מנצלת אותם שנית, ומעלה את תביעותיהם כקלף מיקוח זול מול הפלסטינים במטרה להשיג ויתור הדדי על תביעות ותו לא.
ביקורת ברוח זו כבר השמיעו יהודה שנהב ויפעת ביטון, ואליהם הצטרפה תגובה מושחזת של ועד יהודי בגדאד ברמת גן. גם השוואה לפיצויים האינדיבידואליים שממשלת ישראל קיבלה מגרמניה עבור ניצולי השואה עלולה לעלות. ככלל, טענת המבקרים היא כי ממשלת ישראל לא מגלה אחריות, דאגה או נדיבות מפתיעה כלל וכלל, אלא למעשה מבקשת לשסות את הפלסטינים ואת היהודים המזרחים זה בזה במטרה לדחות על הסף את תביעותיהם של כולם.
ישראל עשתה טעות היסטורית, גם אם מנימוקים רציניים, בכך שלא ערכה רישום מדוקדק של הרכוש היהודי במדינות ערב, כאשר הזכרון היה טרי והמסמכים עדיין היו בנמצא. היא איננה יכולה לכפר על טעות זו בכך שתזנח את הנימוקים שבגינם גזרה על עצמה עמימות בסוגיה זו, לטובת מסע תעמולה ציני ומסוכן שמטרתו איננה להתמודד ביושר ובאומץ עם בעיית הפליטים אלא לדחותה על הסף. אולם מעבר לכך, יש להביע צער על מה שמצטייר כדו"ח בעייתי ומגמתי של המועצה לבטחון לאומי, אשר נועד לצרכי הסברה יותר מאשר להעשרת הדיון המקצועי במידע מלא ומקיף. לא זה סוג הדו"חות שעליו תקום תפארתה של המל"ל, המבקשת לרכוש לעצמה מעמד מקצועי שישפר את תהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל.
