המונים נהרו לאזור קרן הזהב בג'ינס וטישרט או גופיה והרמקולים רעמו בכניסה, אבל קהל של אלפים נעמד מחוץ לשערים עד לרגע האחרון וגמע כמויות אדירות של בירה בזעם שקט על הוראת הממשלה למנוע מכירת אלכוהול בזירת המופע. התירוץ היה קלוש במיוחד: מכיוון שאתר ההופעות סמוך למסגד המקודש של אֶיוּפּ, מכירת אלכוהול אסורה בו. פה ושם נשמעו קריאות נגד הממשלה. אחדים בדקו את המרחק בסמארטפונים והתברר שהוא קצת יותר מארבעה קילומטר. מישהו בקהל העיר בדאגה שהמרחק זהה כמעט בדיוק לזה שבין איופ לרחוב אסתיקלאל השוקק אלכוהול.
ידיד שלי המנהל מסעדה בקרבת מקום סיפר לי שבהופעה הקודמת באותו מקום התקשר ראש הממשלה ארדואן בכבודו ובעצמו לרקטור האוניברסיטה שבשטחה נערכה ההופעה והורה לו לבטל את מכירת האלכוהול. על אף שאין כל קרבה בין המקום לבין המסגד, הרקטור קיבל את ההוראה. הבעתי פליאה על הצייתנות. אצלנו, אמרתי לו, עם כל הכבוד לראש הממשלה, היינו מציעים לו, בלשון עדינה, לחפש את החברים שלו. כל עוד אנו פועלים במסגרת החוק אין לו שום סמכות. הידיד הניד בראשו בעצב. אצלנו איש לא יעז להמרות את פי ארדואן, אמר. הוא פועל בשיטות של מאפיה. הקרקע שעליה נבנתה האוניברסיטה הוענקה לה בחכירה מן הממשלה. בהינף קולמוס יכול ארדואן להודיע שהוא מבטל את ההחכרה ולסבך את האוניברסיטה כולה בהוצאות ענק. חוץ מזה תמיד אפשר לעצור כמה מרצים ודיקנים בטענה שהם מסייעים למחתרת ארגנקון.
תחושת אין-אונים מתפשטת בקרב האליטה הישנה של הטורקים "הלבנים", ואיתה יחד גם זעם על אופייה המשתנה של המדינה. לארדואן, כך הולך ונחשף, יש תכנית ארוכת טווח להנדסת אנוש. ודומה שבתכנון ובביצוע הוא מוצלח יותר מאנשי הימין הכושלים שלנו, השולפים חוקים ותקנות ללא סדר יום מתוכנן. ארדואן עובד בשקט, לאט, ובשיטתיות. לאחרונה שינה את מערכת החינוך משמונה שנות יסודי וארבע בתיכון, לשלוש חטיבות של ארבע שנים, כשהמטרה המוצהרת היא לעקוף את החוקה ולאפשר פתיחת בתי ספר דתיים החל מכיתה ה'. בתיכון כבר מאוחר מדי להחזיר בתשובה. גם איסור האלכוהול בהופעות רוק הוא חלק מהמגמה הזאת. וכך גם הניסיונות לצמצם מכירת אלכוהול בחופי הים והוועדות הרשמיות שהוקמו כדי להניא נשים מביצוע הפלה. הכל נעשה כביכול כדי להעניק חלופות של בחירה חופשית, להתחשב ברגשות הציבור, לשמור על שלומו ולמנוע תאונות, ולכן גם קשה להתנגד להם.
בתום שלוש קדנציות כראש ממשלה ארדואן חותר עתה בעקשנות להיבחר לנשיא ולשמר בידיו את כל הסמכויות כפי שעשה פוטין ברוסיה. סיכוייו מצוינים ואין בצד החילוני אף אחד בעל כריזמה ויכולת דומים לשלו. כפי שהדברים נראים כרגע ימשיך ארדואן להוציא את תכניתו המסודרת אל הפועל בסבלנות ובעקביות גם בשש השנים הבאות. וכהיסטוריון אני חושב על כל תכניות הנדסת האנוש ארוכות הטווח שנוסו עד היום, מן הקיבוץ בישראל עד ברית המועצות והמהפכה האסלאמית באיראן. כולן נכשלו, למעט הפרויקט ההנדסי הגדול מכולם: ההארה הגדולה של המהפכה הצרפתית והאמריקאית. האם במאה ה-21 ההולכת ונבלעת באפלה יש לגרסה השמרנית-מסורתית של ארדואן סיכוי להצליח יותר?
ובמילותיהם של הפפרז (בתרגום חופשי שלי): זה קיצו של העולם/ושל תרבות המערב/השמש אולי זורחת במזרח/אבל שוקעת במקומה הנעלם.
גירסה קודמת של המאמר פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-11 בספטמבר 2013
