"עצתי לבני השבטים בסיני היא שכל אחד יעשה לעצמו שוחה ליד הבית שלו. שוחה רחבה מספיק בשבילו ובשביל הילדים. לכו לישון שם ואל תצאו. ח'לס. רק אל תצאו מאזור השוחה, אל תתרחקו. היום זה איוּם שאתה חי. הם רוצים אותך מת. ואתה רק חושב איך לחיות. המאבק שלך הוא להישאר חי. הכישלון שלהם הוא שתישאר חי. חי ונושם."
את השורות הללו, בשפה מצרית מדוברת מתובלת בעגה בדואית, כתב בימים האחרונים האקטיביסט הפוליטי והעיתונאי מסעד אבו-פג'ר, בעקבות התקפת הטרור האחרונה בסיני. בניגוד אולי למה שנדמה, אבו-פג'ר, בן שבט הרמילאת בצפון חצי האי, לא מתאר כאן את הפחד של אנשי סיני מפני הטרור, אלא דווקא את הפחד מפני אלו שנועדו לסכלו – הצבא והמשטרה המצרית.
התקפת ארגון הטרור "אנסאר בית אל-מקדס" בשבוע שעבר על מוקדי צבא ומשטרה בערים שייח' זוויד, רפיח ובעיקר באל-עריש, זעזעה את מצרים אך גם הביאה לגל של סולידריות לאומית. התקשורת המצרית והרשתות החברתיות התמלאו בתמונותיהם של הרוגי ההתקפה שהוצגו כגיבורי העם המצרי. הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הכריז כי יהיה מוכן למות למען מצרים והודיע על הקמת מפקדה צבאית מאוחדת שתהלום בטרור בסיני. העובדה שהתקפת הטרור התרחשה מעבר לתעלת סואץ, ולא באחת הערים במרכז המדינה, אפשרה לקשר אותה גם ליום השנה לציון המהפכה המצרית, להשכיח את המחאה הפנימית במצרים, ולמצב את המאבק בטרור כחזית שבה מבצר א-סיסי את מעמדו כמגן מצרים מפני תנועת האחים המוסלמים ושלוחותיה מבית ומחוץ.
גם הצופים על ההתרחשויות מישראל נוטים להבין את הלחימה העיקשת של מצרים בטרור כמסייעת לישראל, ואת הצד הישראלי כצדיק ש"מלאכתו נעשית בידי אחרים". אולם על הנעשה בסיני חשוב להביט לא רק דרך עיניה של ירושלים או אפילו של קהיר אלא גם דרך עיני תושבי סיני עצמם, המביעים לעתים גם קולות אחרים.
רבים מיחסים את הדם הרע שבין הממשל המצרי ובין תושבי חצי האי סיני לתחושתם של האחרונים כי הממשל המצרי הזניח אותם ואת האזור בו הם חיים באופן מכוון, מאז הסכם השלום עם ישראל. בסיני מייחסים זאת למיקומו של חצי האי ביחס לקהיר אך גם לחוסר עניין וזלזול כללי באוכלוסיות הבדואיות שאינן חלק מהאתוס החקלאי או העירוני המצרי. היחסים העכורים הללו הפכו לאלימים בהתקפת הטרור באוקטובר 2004, הזכורה בתודעה הישראלית בעיקר כפיגוע במלון הילטון טאבה, שבה התפוצצו מטעני נפץ במקביל גם בנואיבה ובראס א-שיטאן. בהתקפה, שיוחסה לארגון אל-קאעדה ולקבוצות המזוהות אתו במצרים, נהרגו 34 בני אדם ו-125 נפצעו (רובם ישראלים), ובעקבותיה פתח הצבא המצרי בסדרה של מעצרים ברחבי סיני. שתי התקפות טרור נוספות בשרם א-שיח' (יולי 2005) ובדהב (אפריל 2007) הביאו לפשיטות יומיומיות ולהרחבת המעצרים אל הפריפריה החברתית הרחבה של מוקדי הטרור. רכושם ובתיהם של התושבים הותקפו, בני אדם נעלמו באופן מסתורי, ועצורים ומבוקשים רבים נשפטו בהיעדרם. הפחד והמרמור בקרב תושבי סיני גאו, והיו שנמלטו מפחד השלטונות אל לב המדבר, שם הצטרפו לקבוצות מתנגדי משטר קיצוניות, חלקן אסלאמיסטיות.
במחאת ינואר 2011, שהביאה להפלתו של הנשיא מבארכ, ערי סיני היו המקומות הראשונים שבהם גלשו ההפגנות לפסים אלימים. ההרוג השני של המחאה היה מהעיר שייח' זוויד, מה שהביא להתפרצות זעם בקרב תושביה, שסבלו מיד המשטר זה מספר שנים. אל הוואקום השלטוני שנוצר בסיני לאחר המהפכה נכנסו ארגונים סלפיים שהחלו לשלוט בחיי היום יום, במדבר אך גם בערים, באמצעות בתי דין שרעיים ובריתות שבטיות. באווירה זו צמח ארגון "אנסאר בית אל-מקדס", שלפני שבועות מספר נשבע אמונים למנהיג ארגון המדינה האסלאמית אבו בכר אל-בגדאדי וקיבלת על עצמו את השם "מחוז סיני" של הח'ליפות החדשה. לאחר המהפכה הצבאית במצרים ביולי 2013 פתח השליט החדש א-סיסי במלחמת חורמה בארגון ובתומכיו בסיני, תוך שהוא קושר בין הטרור בסיני לבין המתרחש ברצועת עזה. בחודש אוקטובר האחרון החל סיסי להוציא לפועל תכנית שגיבש עוד כגנרל בשנת 2012, ליצירת אזור חיץ ברוחב של חמישה ק"מ בין העיר רפיח ובין הגבול עם רצועת עזה. מהלך זה כלל "גילוח" של מאות בתים ופינוי של אלפי תושבים מהחלק הצפוני של העיר רפיח, וגרר ביקורת רבה בקרב תושבי סיני.
עבור רבים בחצי האי האפשרות של הרחבת הנוכחות הצבאית, והארכתו של "מצב החירום" בסיני על ידי ממשלת מצרים לפני כעשרה ימים, נוראות אף יותר מהטרור המקומי. אחד הקולות הבולטים המייצגים תחושה זו ומבקרים את פעולות הממשלה המצרית בסיני בעשור האחרון הוא קולו של אבו-פג'ר. כתיבתו הפובליציסטית והפייסבוקית מתאפיינת בשפה ישירה, לעתים אף נמוכה, ופעמים רבות מתווכחים גם קוראיו הקבועים, בשרשרת התגובות למאמריו, על כוונתו ומשמעות הביטויים שבהם הוא משתמש. אולם מסריו של אבו-פג'ר מורכבים ומטשטשים את הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" במציאות השוררת בין השבטים בסיני לבין עצמם ובינם לבין הממשלה. אבו-פג'ר קורא זה מספר שנים למחאה לא אלימה כלפי הממשל במצרים. הוא נכנס ויצא מהכלא מספר פעמים בתקופת ממשל מבארכ, היה ממציבי ה"אולטימטום השבטי" למוחמד מורסי, ואל הנשיא הנוכחי א-סיסי הוא פונה ברמיזה בביטוי "הפאשיסט הקאהירי". הזווית שהוא מייצג היא מעניינת ומיוחדת, ואדגים אותה באמצעות ציטוטים מסטטוסים שהעלה לפייסבוק בימים האחרונים.
***
שואלים אותי מה קורה בסיני. מה שקורה זה הרס שיטתי, נרחב ומכוון לכל צורות החיים. אבל אלה שאוחזים בנשק כנגד הממשלה, לאף אחד אין אפשרות להתקרב אליהם. הם מבוצרים במערות מתחת לאדמה שאין דרך למצוא אותן גם בלוויינים, אין דרך להרוס אותן אפילו בפצצות אטום. והם יוצאים מהמערות האלה בלילה, מכים וחוזרים. טוב, אז מה הפתרון? הפתרון הוא להכניס את השבטים למערכה. המדינה משתמשת בהם כמרגלים. אבל השבטים מבינים שבעצם המדינה חייבת לעבוד אצלם בתור מרגלת, ולא הם עובדים כמרגלים אצלה.
***
אני לא רוצה לעשות מכירה פומבית למלחמה בטרור, אבל אם אתה חושב שהמלחמה בסיני יכולה להביא את הצוואר של הטרור, אז אני מכריז כאן כי הטרור חי וקיים. רוצה היכרות עם מה שקורה בסיני? אז זו מלחמה על החיים. המלחמה בסיני כבר הולידה את זו שתבוא אחריה ברגע בו החליטה המדינה לפוצץ את הבתים ברפיח ולגרש את תושביהם (האמת, היא הביאה את המלחמה הבאה עוד לפני שזו החלה, אבל עוד הייתה לנו תקוה שיקרה נס). ח'לאס, נשבר לנו. חפשו משהו אחר.
***
אתם גם צריכים להבין שלא הפלדה שלכם תנצח את הטרור. מה שינצח את הטרור זה החיים. ואתם משתמשים בפלדה כדי להרוג את השאריות של השאריות של החיים, במקום לחלוק אתנו את מעט החמצן שעוד נותר בהם.
***
אני כתושב סיני, כשאני רואה את כל ההרג הזה, אני מת מפחד, מפני שאני יודע שאני אשלם בבשרי החי את המחיר ביום הבא. מזה ארבעה חודשים שאני לא מתקרב לכביש הראשי, כדי שלא יתמזל מזלי לטעות בדברים עם הצבא ולחטוף יריות, או להישלח לכלא ולא להשתחרר לעולם. או להשתחרר עם נכות שתלווה אותי כל חיי ותיקבר איתי כשאמות.
***
פינוי התושבים [מרפיח] הוא בבחינת הכרזת מלחמה של המדינה המצרית על שלושת השבטים הגדולים והאלימים ביותר בסיני (והם מדרום לצפון, תראבין, סוארקה ורמילאת). אל תחשבו שההחלטה הזו תחלוף כמו ההחלטות שקדמו לה. אם עד עכשיו נכנסתם לקהיר כמי שבא מאזור מוכה טרור, בפעם הבאה שתגיעו לבירה תיראו כמי שבא מאזור מלחמה. אין ספק שתבינו כי המחיר של המצב הזה גבוה יותר.
***
האמת היא שזו בושה בכלל להביא את הגירוש מרפיח לדיון משום שעצם הדיון בו הוא כבר פשע. מה שצריך לדון בו הוא היחס של הצבא אל אלה שהוא מגרש.
***
לפני מספר ימים פגשתי כוח פוליטי-חברתי המתנגד להמשך חוקי החירום באל-עריש. הכוח הזה הוא בעיקר עירוני ומורכב מבני מעמד הביניים המצרי. זה מעמד שבאופן טבעי מורכב (וגם מטבע יצירתו במדינה) מהפרדה בין המעמדות החברתיים שמעליו ומתחתיו, והוא אף לעתים עוין אותם. על בסיס המפגש הזה אמרתי לעצמי: אם המעמד הזה יוצא בקול כנגד המלחמה בסיני, אף על פי שמדובר עבורו בעיקר בהגבלת חופש התנועה, מה הם מרגישים כלפי בני השבטים במדבר שמתמודדים עם אותה המלחמה, אלא ששם הגברים המסכנים נהרגים מאש חיה, אלפים נלקחים למעצר באופן שרירותי, בתיהם מופגזים וחפציהם נשרפים, הם מגורשים מאדמותיהם והסיפור שלהם מושכח?
***
אני כתושב סיני לא מכיר את החפלה שמדברים עליה. את ביתי החריבו, את רכושי שרפו, את המכונית שלי פוצצו. הרגו את המשפחה שלי, קרובי חיים תחת עול גדוד 101 [הגדוד המוצב ברפיח] או בכלא אל-עזולי המבעית [כלא למתנגדי משטר באסמעיליה].
***
המערכה החלה… אבל אם זו מערכה נגד הטרור, אז שתתחיל קודם בלהתעניין בי. להתעניין בתושב סיני. אני כתושב סיני, כשאני רואה את כל המוות הזה אני לא מוצא זמן לניחומים, אני מקדיש את כל זמני כדי לשמור על הצוואר שלי מהטבח של היום הבא. אני כתושב סיני יודע כי זו זכותי שהמדינה תגן עלי מפני הטרור ולא תגבה ממני את המחיר שלו במזומן מהדם שלי… אני כתושב סיני יודע שהמדינה גובה ממני את מחיר חוסר היכולת שלה וכישלונה להתמודד מול הטרור… כמו שגבתה ממני את מחיר כישלונה במלחמת 67'. אני כתושב סיני יודע כעת מה זה ג'נגאוויד, יודע בדיוק..
***
הפתרון בסיני אינו פיתוח [תנמיה] אלא אזרחות [מואטנה]. האנשים בסיני אינם צאן שמחפש עשב… האנשים בסיני הם בני שבטים חופשיים שרוצים לחיות בכבוד.
