אמצעי התקשורת בישראל מדווחים תדיר על גילוי שדות גז באגן המזרחי של הים התיכון. אולם, באילו כמויות של גז מדובר? מה עומד מאחורי המאבקים סביב השליטה על מרבצי הגז? ואיך קובעים את הגבול הימי בין המדינות?
המאמר הזה והבאים אחריו בסדרה יציגו תמונת מצב של ההתפתחויות במאבק על השליטה והשימוש בשדות הגז שהתגלו באגן המזרחי של הים התיכון. הדבר אמור במיוחד במאבקים בין ישראל ללבנון, בין ישראל לרשות הפלסטינית, בין טורקיה לקפריסין, ועתה אולי אף תחילתו של מאבק בין קפריסין לישראל. ברקע נמשכים חיפושי הגז באזור, ההשקעות הזרות בשדות הגז, המגעים לייצואו לשוק האירופי והקשיים הכרוכים בכך. במצרים התגלה שדה גז, והפקתו, שכבר החלה, עשויה להביא את המדינה לעצמאות אנרגטית.
לפני שאעסוק בסוגיות האלה אין מנוס מסקירה קצרה של שדות הגז ומיקומם.
בשנת 1999 זכתה חברת בריטיש גז ברישיון לחפש גז טבעי מול חופי עזה, ובכך החל הסבב הזה של חיפושי הגז במזרח התיכון. בשנת 2000 גילתה החברה גז טבעי בשדה הגז הימי מרין, כ־36 ק"מ מהחוף בעומק של כ־610 מטר. בשדה זה נמצאו 32 מיליארד מטרים מעוקבים (מ"ק) גז.
באותה השנה גילו שותפות ים תטיס וחברת נובל אנרג'י האמריקנית את שדה הגז הטבעי התת־ימי הראשון בישראל מול חופי אשקלון – שדה נועה, ובשנת 2000 התגלה סמוך לשדה הגז נועה שדה הגז מרי. בשני השדות יש כ־32 מיליארד מ"ק גז. בשנת 2009 גילו החברות אבנר, דלק קידוחים, ישראמקו ונובל אנרג'י את שדה הגז תמר, הנמצא כ־90 ק"מ מחופי חיפה, ובו יותר מ־240 מיליארד מ"ק גז.
במרץ 2009 התגלה במרחק 60 ק"מ מחוף חדרה שדה הגז דלית 1. בשדה הזה כ־15 מיליארד מ"ק גז. בשנת 2010 גילו החברות רציו, דלק קידוחים ונובל אנרג'י את שדה הגז לוויתן. שדה גז זה נמצא במרחק של כ־140 ק"מ ממערב לחופי צפון המדינה, ובו כ־500 מיליארד מ"ק גז – כלומר הוא אחד משדות הגז הגדולים בעולם.
בפברואר 2012 גילו החברות דלק קידוחים, אבנר ונובל אנרג'י את שדה הגז תנין 1, הנמצא כ־120 ק"מ מצפון מערב לחיפה ומצפון מזרח לשדה הגז לוויתן. במאגר הזה כ־30 מיליארד מ"ק גז, והוא השלישי בגודלו בישראל. כ־90 ק"מ ממערב לגוש דן התגלה שדה גז נוסף – שדה הגז כריש, ובו כ־36 מיליארד מ"ק גז.
בשנת 2011 גילתה חברת נובל אנרג'י את שדה הגז אפרודיטה, שהוא שדה הגז הראשון שהתגלה בקפריסין. הוא נמצא 160 ק"מ מדרום ללימסול ו־30 ק"מ מצפון מערב לשדה הגז לוויתן, ויש בו כ־129 מיליארד מ"ק גז. בפברואר 2018 גילתה חברת אני האיטלקית כ־75 ק"מ מדרום לחופי קפריסין, לא הרחק משדה הגז זוּהְר (ראו להלן), את שדה הגז קליפסו 1, שבו 170‑230 מיליארד מ"ק גז. את הזיכיון להפקת הגז בקליפסו 1 חולקת חברת אני האיטלקית עם חברת טוטאל הצרפתית.
את תגלית הגז הגדולה ביותר עד כה במזרח הים התיכון רשמה לזכותה חברת אני האיטלקית, שגילתה בשנת 2015 את שדה הגז זוּהְר, כ־150 ק"מ מחופי מצרים. בשדה זה כ־850 מיליארד מ"ק גז. מלבד שדה הגז הזה יש בים התיכון, מצפון לדלתא של הנילוס ובתחום המים הטריטוריאליים של מצרים, שדות גז נוספים, ועליהם ארחיב את הדיבור במאמר אחר בסדרה.
מעיון במפת מרבצי הגז שהתגלו עד כה עולה כי מרבית שדות הגז הגדולים, כגון זוהר, אפרודיטה ולוויתן, קרובים זה לזה, וחשוב מכך, קרובים לגבול האזור הכלכלי הבלעדי של מדינה שכנה.
"האיזור הכלכלי הבלעדי", המוכר יותר בשם "מים כלכליים", כפי שנקבע בחוק הים, הוא האזור המשתרע עד 370 ק"מ מקו החוף. בתחום הזה יש למדינה הקרובה זכויות מיוחדות בנוגע לניצול המשאבים הנמצאים בקרקעית הים, כמו גז ונפט, ואילו פני הים הם, למעשה, מים בין־לאומיים. אולם, אם המרחק בין חופי המדינות הוא פחות מ־740 ק"מ, כמו בין ישראל לשכנותיה (מצרים, הרשות הפלסטינית, לבנון וקפריסין), חובת המדינות לקבוע את הגבול הימי ביניהן.
מסקירה זו עולות כמה שאלות: מה קורה אם מרבצי גז מסוימים חורגים מאזור כלכלי בלעדי של מדינה אחת ו"גולשים" לאזור הכלכלי הבלעדי של מדינה אחרת? למשל, ישראל טוענת ששדה הגז אפרודיטה גולש משטחה של קפריסין לשטח המים הכלכליים של ישראל. וכן, מה קורה אם מדינות כמו לבנון וישראל, או קפריסין וצפון קפריסין, אינן מסכימות על קביעת הגבול הימי ביניהן, ולכן טוענות לבעלות או לבעלות משותפת על שדות הגז הנמצאים, לכאורה, במים הכלכליים של המדינה השכנה?
שני המאמרים הבאים בסדרה יעסקו בשאלות האלה.
