כתבה שלישית בסדרה (לכתבה הראשונה והשניה)
בראשית השנה הנוכחית נפגש המלך עם ראשי ממשלות לשעבר וספג מהם ביקורת חסרת תקדים. אחד מהם מחה על תקציב הבטחון העצום ועל בריונים הנשלחים להפגנות מטעם המֻחַ'אבַּרַאת, ושאל את המלך על פרשת רישום אדמות המדינה על שמו ועל פרשות שחיתות אחרות שנקשרו בו ישירות. ראש ממשלה אחר היה נועז יותר: הוא רמז כי המלך החליט לפגוש בהם מכיוון שהוא "חש בסכנה", וכי המלך חלש ואדיש לנעשה סביבו ועליו להתעשת ו"להוביל בעצמו מהפכה רפורמיסטית". ההדלפה על תוכן הפגישה עוררה הד רב בשיח הציבורי, ופרשן יודע דבר העיר כי דומה שהמלך מאס בפוליטיקה הירדנית וכי הוא מעוניין בהתקדמות לקראת מלוכה חוקתית "כמו במערב". פוליטיקאים בכירים הציעו לצאת מהמבוי הסתום שבו שרוי המשטר באמצעות עריכת משאל עם שנוסחו טומן בחובו קיצוץ מסויים בסמכויותיו של המלך.
התסיסה בקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית, שחשדה בהתגבשות עסקה פוליטית בין המשטר לבין האחים המוסלמים, גאתה, וקווים אדומים נוספים נפרצו. גמלאי הצבא היו ראש החץ של הביקורת האנטי-מלוכנית, ואחד מהם פרסם מאמר מהדהד שהציע למלך "להישמר מהעתיד לבוא מכיוון גמלאי הצבא". מספר ימים לאחר מכן התכנסו מאות מהם להפגנה סוערת מול לשכת ראש הממשלה. אף שתביעתם הייתה כביכול "כלכלית" – השוואת ההטבות ותנאי הפנסיה שלהם לאלה של הגמלאים החדשים – הקריאות גלשו במהירות רבה לביקורת ישירה כלפי המלך ("מלך הדיבורים") וכלפי המֻחַ'אבַּרַאת, אשר הואשם על ידי המפגינים בשיתוף פעולה עם המוסד ועם ה-CIA. בקריאות "מוות עדיף על כניעה" התגברו גמלאי הצבא על השוטרים חסרי האונים, פרצו לתוך המתחם, תבעו את הדחת ראש הממשלה, הממשלה, הפרלמנט וראש החצר (גמלאי צבא בעצמו), והזהירו את המשטר לבל ישפילם. במקום לצעוק "יחי המלך האדיר" הם צעקו "יחי העם הירדני האדיר".
הסערה גאתה כאשר הגיע למקום אחמד עֻוידי אל-עבאדי, קצין משטרה בדימוס, היסטוריון של השבטים וממנהיגי הזרם האנטי-מלוכני בקרב האופוזיציה העבר-ירדנית. עבאדי הזכיר לשומעים כי הבעיה היא המלך והמשפחה ההאשמית שכן "אף אחד לא זז בלי אישור שלהם", והנוכחים הגיבו בהסכמה. הוא תבע מהמלך, אשר "הרס את המדינה ובזז אותה", להשיב לכולם את הכסף שלקח מהם; איים בפוליטיזציה של המאבק; הִתרה במערב ובישראל לבל יחשבו שהתגייסות הצבא להגנה על גבולותיה של ישראל היא מובטחת; וצעק לקול תרועת המפגינים כי "המהפכה בירדן תתחיל מהגמלאים". קריאות אנטי-מלוכניות נשמעו מדי פעם. המֻחַ'אבַּרַאת שחררו סרטון מההפגנה שבו נשמעים עשרות אנשים כשהם צועקים על עבאדי שיסכור את פיו, אולם באתרי אינטרנט פורסם הסרט המלא של ההפגנה שהוכיח כי הסרטון איננו אלא "בישול" טכני מעשה ידי המֻחַ'אבַּרַאת.
למחרת היום נוסדה רשמית מפלגת גמלאי הצבא. "מפלגת הקונגרס הלאומי הירדני" – שנקראה על שם גוף פוליטי ייצוגי שהתכנס בשנת 1928 ונוכס בשנים האחרונות כסמל של עצמאות והתרסה עבר-ירדנית – מצדדת רשמית במשטר ההאשמי, אולם כל מצעה ותביעותיה עומדים בניגוד מוחלט לסדר היום המלוכני בענייני חוץ, פנים וכלכלה. מנהיגי המפלגה מדגישים את המאבק בשחיתות בצמרת ואת התביעה לעגן בחוק את החלטת ניתוק הזיקה מהגדה המערבית, ומבקרים קשות את אזרוּח הפלסטינים. הם אף מדגישים כי "האויב היחיד והראשון הוא האויב הציוני", אם כי סבורים שאת תהליך ה"עיון המחודש" בהסכם השלום יש לערוך בצורה מסודרת ומושכלת בפרלמנט. אחד ממנהיגי המפלגה אף קרא למלך "לנהוג כאבותיו ולמסור את כספו ואת כספי הנסיכים לאוצר המדינה". עבר-ירדנים רבים בירכו על ייסודה המתבקש (והמאוחר) של המפלגה, אולם ליברלים חששו כי היא תאמץ מדיניות אנטי-פלסטינית מובהקת אשר תחריף את הבדלנות הקהילתית ותוביל לחיכוכים, ולבסוף לאלימות, בין פלסטינים ועבר-ירדנים.
הנסיך חסן, יורש העצר המודח שבשנה האחרונה קנה לו אוהדים בקרב האופוזיציה העבר-ירדנית בעקבות התבטאויות אמיצות נגד מדיניותו של המלך, חש להתערב לטובת אחיינו, ובפברואר האחרון שידרה הטלוויזיה הירדנית ראיון ראשון אתו מאז הודח לפני 13 שנה. אולם ביקורתו של חסן על המרי העבר-ירדני נוסחה באופן בוטה מדי, והיא התקבלה בהלם בציבוריות הירדנית בכלל, ובקרב האוכלוסיה והאופוזיציה העבר-ירדנית בפרט. באופן אירוני, את הנסיך חסן קל יותר לבקר בפומבי, מכיוון שהוא יורש העצר המודח ונתפס כיריבו (ולו בכוח) של המלך. אלא שהביקורת העבר-ירדנית הגלויה ניחתה עליו עתה דווקא משום שעבר לצדו של המלך. כך התקבל תמהיל משונה של תגובות בשיח הציבורי: הכרה בחוכמתו של המלך חוסין על שהדיח את אחיו קל הלשון מירושת הכתר, חשש מ"ריסוק" היחסים בין בית המלוכה לשבטים, ביקורת על התביעה מעבר-ירדנים "לחזור לצייתנות הפוליטית ולהמתין לחסדי השלטון", ומתקפה בתקשורת האלקטרונית וברשתות החברתיות על בית המלוכה בכלל והנסיך בפרט, בנוסח "זְכור שאבותינו קיבלו את פניהם של אבותיך".
ההפגנות ביום שישי שלאחר שידור הראיון היו רוויות קריאות בגנות הנסיך חסן ואחיה של המלכה, ובפריפריה אף נשמעו קריאות כלפי המלך בנוסח "הרפורמה תתחיל בך"; "אתה מהמר בכספים ואנחנו סופגים הפסדים"; "עבדאללה – שים לב היכן נמצא מובארכ"; וכן "שוכן הארמון – הישמר מההמון". המשטר ניסה להפגין סלחנות כלפי מתנגדיו ושחרר מהכלא את עבאדי, שנעצר קודם לכן בעקבות קריאתו לסילוק ה"כיבוש ההאשמי" והקמת רפובליקה עממית. גם מפגין שנשפט לשנתיים בכלא בעקבות הצתת תמונתו של המלך זכה לחנינה, אולם במקרה זה המשטר פעל מחשש לבריאותו של האסיר ששבת רעב, והיה עלול לגרור תשומת לב לא רצויה בזירה הפנימית והבין-לאומית. הדרך נסללה ל"דֶבְּקָה של עלי באבא" – ועל כך במאמר האחרון בסדרה זו, שיפורסם בשבוע הבא.
