בספטמבר 2013 התקיים בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" דיון בהשתתפות ד"ר אמילי לנדאו וראובן פדהצור על העמימות הגרעינית של ישראל. ד"ר לנדאו טענה בלהט בעד המשך העמימות, בעוד פדהצור התייחס לעניין בביטול וטען כי דבר לא יקרה אם ישראל תכריז בגלוי על מה שכל העולם טוען שהיא מחזיקה.
מדיניות העמימות נוסחה בסוף שנות השישים של המאה הקודמת וגורסת ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתציג נשק גרעיני במזרח התיכון". מאז ועד היום כל התייחסות ישראלית ליכולות גרעיניות שמיוחסות למדינה צריכה להופיע תחת הכותרת "לפי פרסומים זרים". בדיון סביב מדיניות העמימות יש שלושה זרמים: אלה שרוצים בהמשכה, אלה שרוצים בביטולה כמבוא לפירוק ישראל מהיכולות הגרעיניות המיוחסות לה ואלה הרוצים בהחלפתה במדיניות גלויה של הרתעה גרעינית.
בעודם מנסים לשכנע איש את רעהו ולהעלות טיעונים להוכחת טענותיהם, תוך שהם מהלכים בין הטיפות של כללי הצנזורה, נראה שהסוסים כבר בורחים מהאורווה, ועוד זמן לא ארוך העמימות כבר תהיה מאחורינו. כמו במקרים רבים אחרים, תהליך זה לא קורה כתוצאה מהחלטה מחושבת ומשינוי מושכל של מדיניות, אלא כזרם שבא "מלמטה" ומכיל הרבה פעולות קטנות של אנשים בעלי אינטרסים והשקפות עולם שונות ואף מנוגדות. לאט לאט מופיעים במרחב הציבורי ביטויים שמבטלים למעשה את העמימות ומתייחסים לישראל בגלוי כאל מדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית.
המגמה התחילה כבר לפני כמה שנים. מאמר באתר "סיקור ממוקד" מדצמבר 2005 מתאר כיצד הופעלה בישראל כוננות גרעינית בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בתגובה להתקדמות צבאות מצרים וסוריה, וכיצד נוצלה כוננות זו כדי ללחוץ על ארה"ב לספק נשק לישראל. עולה ממנו כי יכולות גרעיניות צבאיות הוחזקו בידי המדינה כבר בראשית שנות ה-70.
מה שהתחיל כקול בודד לפני שמונה שנים הפך בתקופה האחרונה למקהלה של ממש. צירוף נסיבות של 40 שנה למלחמת יום כיפור, יחד עם פרשת הנשק הכימי של סוריה והדיונים סביב היכולות הגרעיניות של איראן הביא לשטף של פרסומים בנושא, שבהם הכותבים וכלי התקשורת בקושי מתאמצים לשמור על כללי העמימות. האתרים ואללה ו-YNET מחזרו את הסיפור על הכוננות הגרעינית ב-1973, תוך שהם נשענים על מסמכים אמריקאים שהותרו לפרסום לאחרונה.
העיתונאי אורי משגב פרסם בבלוג שלו רשימה על נצחונו של נתניהו בעצרת האו"ם. הניצחון, לפי משגב, היה בדעת הקהל הפנימית והושג למרות התבוסה הדיפלומטית בזירה הבין-לאומית. משגב מסיים את הפוסט במילים: "ואולי פעם-פעם, בעתיד הממש רחוק, גם יהיה מותר לתהות, ברצינות ולעומק וממרחק ביטחון, איך מדינה עם 200 ראשי נפץ גרעיניים הצליחה לשכנע את אזרחיה במשך עשרות שנים שלאחרים אסור מה שלה מותר." ואף מלה על פרסומים זרים.
הגדיל לעשות מכולם יו"ר תנועת אם תרצו, רונן שובל, שפרסם מאמר בעיתון סופהשבוע, ובו קרא לישראל להפציץ את איראן בנשק גרעיני. הדברים כל-כך מדהימים שצריך להביאם כלשונם: "ואם איננו מסוגלים לחסל את האיום האירני באמצעות נשק קונבנציונלי, כדאי לנו להתחיל לבחון בשקילות, במתינות וברצינות את המשמעויות מרחיקות הלכת של הרעיון שאנחנו נהיה אלו המפעילים ראשונים נשק גרעיני טקטי (ולא אסטרטגי!) לחיסול תוכנית הגרעין האיראנית". הנה כי כן, ראש תנועה שנושאת את דגל הפטריוטיזם הישראלי מדבר בגלוי וללא חשש על יכולות גרעיניות ישראליות, טקטיות ואסטרטגיות, תוך הפרה בוטה של כל כללי העמימות.
ממשלות ישראל עשו להן הרגל להידרש לבעיות רק כאשר כל הנזקים כבר נעשו. כדאי מאוד לראשי המדינה ולממונים על נושאי החוץ והביטחון להיות ערים להתפתחויות החדשות, ולהבין שאנחנו קרבים במהרה לתום עידן העמימות, וצריך לגבש מדיניות ליום שאחרי.
