תוניסיה, המדינה בה החל "האביב הערבי". בעיירה קטנה ושולית בדרום המדינה, סִידִי בּוּזִיד, הצית את עצמו מֻחמד אל-בּוּעְזִיזִי, רוכל ירקות בשנות העשרים לחייו, במחאה על יוקר המחיה, האבטלה ואטימות הממסד. ההמשך ידוע: בתוך ימים בערה תוניסיה כולה בהפגנות שאילצו את זֵין אל-עִאבְִּידִין בן עלי, נשיאה השני והכל יכול של תוניסיה, לברוח לסעודיה יחד עם בני משפחתו וחלק ממקורביו. אחר כך החלו משטרים נוספים לקרוס, בהם מצרים, תימן ולוב.
תוניסיה מעולם לא ידעה דמוקרטיה אמיתית מהי. מחד, היא נחשבה למתקדמת ולנאורה מבין המדינות הערביות משום שחרתה על דגלה חילוּן, שוויון לנשים וקשר הדוק למערב. אולם חַבִּיב בּוּרְגִיבַּה, נשיאה הראשון, היה שליט אוטוקרטי. בן עלי העצים את הטוטאליות של השלטון הנשיאותי, ולפיכך הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בתוניסיה בסוף אוקטובר 2011 הן שינוי ממשי בדרכה הפוליטית של המדינה.
לאחר בריחתו של בן עלי מונתה ממשלה חדשה, אשר חלק מחבריה היו חברים גם בקודמתה, במטרה להכין את המדינה לבחירות דמוקרטיות. בו בזמן שב לתוניסיה רַאשֶד אל-עַ'נוּשִי, מנהיג תנועת א-נַהְדַה (התחייה), מגלות של עשרים שנה בלונדון. ע'נושי מגדיר את עצמו תלמידו של חסן אל-בַּנַּא, מייסד "האחים המוסלמים", ותנועתו נחשבת לאחות התוניסאית של "האחים", כזו שמַצָעה כולל סדר יום אסלאמיסטי מובהק. הוא הצהיר כי בכוונתו להפוך את תנועתו למפלגה שתשתתף בבחירות לפרלמנט במטרה לזכות ברוב ולהקים ממשלה בראשותו. למרות שלא הייתה חוקית עד אז, התנועה הייתה מאורגנת יותר מרוב המפלגות הפוליטיות. סניפיה פרושים בכל הערים הגדולות ופעיליה עמלו ביעילות ובנחישות אידיאולוגית שלא הייתה מצויה אצל יריביה.
בבחירות לאיוש 217 מושבי הפרלמנט התוניסאי השתתפו 103 מפלגות. הן התנהלו ללא תקלות, וכ-90% מבעלי זכות הבחירה הצביעו. התוצאות הרשמיות פורסמו מספר ימים לאחר מכן: א-נהדה זכתה ברוב של 41.5% מקולות הבוחרים, קרי: 90 מושבים. המפלגה השנייה בגודלה, מפלגת השמאל הלאומי, קיבלה רק 30 מושבים, והמפלגה הפרוגרסיבית הדמוקרטית הותיקה הגיעה רק למקום חמישי עם 17 מנדטים. אם ע'נושי יצליח להקים קואליציה הוא יעמוד בראש הממשלה הבאה. הפרלמנט הנבחר יצטרך גם לבחור את נשיא הרפובליקה; ע'נושי אינו מעוניין במשרה, אך הצהיר במעורפל כי הנשיא הבא יהיה חייב להיות מי שלחם נגד הדיקטטורה. כל המועמדים האפשריים לתפקיד הנשיא הם ממפלגות שמאל.
תפקיד אחר שיוטל על הפרלמנט הנבחר יהיה לנסח חוקה חדשה, תהליך שסופו עשוי לשים קץ להגדרתה של תוניסיה כמדינה חילונית. התוניסאים מצפים מא-נהדה לעמוד בהתחייבותה לשמור על ערכי הדמוקרטיה, השוויון המגדרי והקִדְמָה שמאפיינת אותם כחברה וכמדינה. על פי קַיְס סעיד, משפטן ופרופסור למדע המדינה מאוניברסיטת תוניס, הדיכוטומיה בין "מודרניסטים" ל"אסלאמיסטים" אינה תקפה בחברה התוניסאית, שבה יש שילוב של שתי התפיסות המייצג את הציבור בצורה הטובה ביותר. "אם תתכחש למחויבותה, [א-נהדה] תמצא את עצמה מול חברה בוגרת, אחראית ומודעת לכוחה". יש גם הטוענים שניסיונם של אחרים, מאיראן ועד חמאס, ימנע מא-נהדה אסלאמיזציה של תוניסיה.
נראה שההצבעה של התוניסאים הייתה בבחינת מחאה נגד הדיקטטורה של בן עלי יותר מאשר תמיכה בסדר יום אסלאמיסטי. א-נהדה תיאלץ להקים קואליציה עם מפלגות מהשמאל, דבר שימנע ממנה אפשרות של חקיקת חוקים אסלאמיים. זאת ועוד: בימים האחרונים בערה שוב העיירה סידי בוזיד. אלפים יצאו לרחובות להפגין נגד השתלטות האסלאמיסטים על הפוליטיקה ועל פסילתן בדיעבד של כמה מפלגות שזכו לפופולאריות. המפגינים התעמתו עם שוטרים ושרפו ניידות ומבני ציבור, ובתגובה הוכרז על עוצר לילי בעיירה. ע'נושי מיהר לקרוא לשקט ולשמירה על הסדר הציבורי, והצהיר כי "הדמוקרטיה היא לכולם". הוא קרא לכל הזרמים הפוליטיים "לקחת חלק בביסוסה של דמוקרטיה אמיתית", והזכיר כי "המהפכה לא נועדה להרוס את המדינה אלא להרוס משטר".
תוניסיה היא מקרה הבוחן של המזרח התיכון ושל "האביב הערבי". עיני כל מדינות האזור, ואולי עיני העולם כולו, נשואות אליה: יישום תוצאות הבחירות בתוניסיה, קרי הרכבת הממשלה ובחירת הנשיא החדש, עשוי להעיד על הצפוי להתרחש גם במדינות האחרות שעברו תהליך דומה וממתינות לקיומן של בחירות.
דלית אטרקצ'י היא דוקטורנטית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. היא מתמחה ביחסי חברה ומדינה במרוקו ובמגרב, בדגש על מקומן של נשים. דלית מלמדת ומדריכה-מפקחת מטעם משרד החינוך על הוראת עולם הערבים והאסלאם (לימודי מזרח תיכון) בבתי ספר תיכוניים.
