עבור רבים, אזור גרנדה שבספרד הוא סמל רב־משמעות לתולדות היחסים בין העולם המערבי לעולם הערבי. הוא ממוקם על התפר הגיאוגרפי שבין אירופה לבין המגרב האסלאמי; איכלס את השלטון המוסלמי הממושך ביותר בתולדות אירופה בימי הביניים; וכיבושו בידי המלכים הנוצרים בשנת 1492 מסמל בעיני רבים את תחילת עידן ההגמוניה המערבית בעולם כולו. ממקום מושבו בגרנדה של ימינו, הכותב המרוקני חסין מג'דובי מבקש לתרום תרומה משלו להבנת היחסים בין העולם הערבי למערב. במאמר שפרסם ביומון אל־קודס אל־ערבי הוא מבקש להאיר על המורשת העכורה של הקולוניאליזם המערבי בעולם הערבי, על המורכבות של היחסים הללו בהווה ועל הצעדים שיובילו לעבר עתיד טוב יותר. זאת מתוך שימוש בהגותו ובדמותו של אחד מחשובי ההוגים בתחום – האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד, מחבר הספר "אוריינטליזם". בשורות הבאות אסקור את המאמר ואוסיף ניתוח ביקורתי שלו בהשפעת קריאתי את סעיד.
כבר בפתח דבריו, מציין מג'דובי שבמערב אין רע בלבד. מדינות סקנדינביה, למשל, אינן נושאות קופת שרצים של עבר קולוניאלי. יש להן גם עמדה חלוצית בנושאי זכויות אדם, כולל בעולם הערבי: מגלות בעקביות יחס אוהד כלפי הסוגיה הפלסטינית, למשל, וקולטות לשטחן ברצון פליטים מהעולם הערבי. ישנם גם ארגונים מערביים שמיטיבים עם העולם הערבי, למשל אמנסטי וטרנספרנסי שנאבקים במשטרים דיקטטוריים ובשחיתות, בהתאמה.
עם זאת, ליחסו של המערב כלפי העולם הערבי והאסלאמי יש צד אפל – מורשת ארוכת שנים של השתלטות אלימה ודיכוי. באלף השנים האחרונות, המערב הוביל מסעות צלב אלימים, שלט בעמי האזור באופן קולוניאליסטי ונצלני ונלחם מלחמות חורמה אימפריאליסטיות נגד כל מי שגילה כלפיו התנגדות. עד היום, מדינות מערביות מסוימות תומכות בדיקטטורים ערבים ומונעות מהפלסטינים לממש את הזכות להגדרה עצמית. כמו בעבר, גם היום, עיקר התמיכה בעוולות מגיעה מכיוונם של שלטונות צרפת ובריטניה וכן מצד שותפתם החדשה יחסית ארצות הברית.
לאותו יחס בעייתי כלפי העולם הערבי והאסלאמי יש ביטוי גם בזירה האינטלקטואלית, בדמות מה שהאינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד הגדיר בשם "אוריינטליזם". בספרו שנושא את אותו שם (ראה אור בעברית בתרגום עמליה זילבר; תרגום זה הוא המקור לציטוטים בהמשך), סעיד טוען שבמהלך אלפי שנות קיומה, יצרה התרבות המערבית גוף אדיר של ידע ושל תוצרים תרבותיים שנושאם "המזרח" – כל מה שמחוץ לעולם המערבי. מהחומרים הללו עולה מגוון רחב של הנחות יסוד, טענות ומסקנות לגבי "המזרח", אך כולן חולקות מאפיין יסודי אחד – "אוריינטליזם": נקודת מבט אירופוצנטרית שרואה ב"מזרח" "אחר" השונה מהותית מהמערב ולעיתים קרובות גם נחות ממנו, לפי תבחינים שונים.
אותו שיח אוריינטליסטי שרר לאורך מאות שנים בדמות התנשאות תרבותית; אולם תור הזהב של האוריינטליזם הגיע עם עליית הקולוניאליזם האירופי, משום שבאותה עת נמצא לו תפקיד פוליטי מיידי. מכיוון שהיצירות האקדמיות והתרבותיות האוריינטליסטיות הניחו את נחיתותם של "המזרח" ושל יושביו, תיארו אותה והוכיחו אותה – הן למעשה תפקדו כמאגר אישושים וצידוקים לשליטה המערבית ב"מזרח" ולדיכויו. לעיתים קרובות, חיבורים אוריינטליסטיים אף היוו "מדריך למשתמש" של ממש עבור הקולוניאליסטים, וציידו אותם בידע הדרוש לשלטון בטריטוריה מרוחקת וזרה. הכול מתוך עמדה מתנשאת כלפי המקומיים.
יודגש: סעיד אינו סבור שהשיח האוריינטליסטי הוא מניפסט קולוניאלי רדוד. בשל תפקידו החשוב בגיבוש הזהות המערבית ובתמיכה באינטרסים של המערב, השתלבו בו יוצרים מוכשרים ואינטלקטואלים חשובים. אחדים מהחיבורים האוריינטליסטיים הם "יצירות גדולות בעלות ערך מחקרי אקדמי אמיתי (אוריינטליזם, עמ' 18)".
אולם למרות זאת, מזכיר מג'דובי, זהו ידע מגמתי וחד־כיווני. בשל נסיבות היסטוריות ייחודיות, "המזרח" לא יצר ידע מסוג דומה על "המערב". יתרה מזאת, השפע העצום של חיבורים אוריינטליסטיים הביא את העולם הערבי והאסלאמי לקיפאון אינטלקטואלי שממדיו אבסורדיים: עד היום, גם חוקרים ערביים ומוסלמים שעוסקים בעולם הערבי והאסלאמי עצמו נאלצים להתבסס על חיבורים מערביים באופן כמעט בלעדי.
תחילת המעשה במאה ה-12
מג'דובי מדגיש שלעובדות אלה יש היסטוריה משלהן וכי הדיכוי המערבי הוא רק חלק ממנה. העניין בעולם הערבי והאסלאמי אומנם התפתח מאוד במערב בעקבות ההשתלטות הקולוניאלית; ואומנם, הוא גם נולד בחטא האלימות של מסעות הצלב (כלומר במאה ה־12. ראוי לשים לב לתיארוך זה שמציע מג'דובי, אשר למיטב ידיעתי אין לו סימוכין אצל של סעיד; על כך ראו בהמשך). אולם לצד זאת, בתקופת הרנסנס התפתחה באירופה גם סקרנות אותנטית כלפי תרבויות אחרות. אשר לעולם האסלאם, החל במאה ה־12 הוא איבד כל עניין בנעשה מחוץ לגבולותיו הצרים. העיסוק האינטלקטואלי בו הוגבל לענייני דת האסלאם וגם זאת מבעד לפרספקטיבה הדלה של אדיקות דוגמטית. כך נמצא העולם הערבי בימינו כשהוא חסר אותם ידע וכלים אינטלקטואליים שדרושים לא רק כדי להתבונן במערב, כי אם גם בעצמו.
אלא שזהו הסבר לגבי העבר שאין בכוחו לתרץ את מחדלי ההווה; ועל כן מג'דובי קורא לעולם הערבי והאסלאמי לפנות לדרך חדשה. לצורך כך, התגייסות האקדמיה ועולם המחקר במדינות ערב היא עניין חיוני שהתנאים למימושו בשלו: ראשית, בעולם הערבי קיימות אוניברסיטאות רבות, ואיכות המחקר בהן הולכת ומשתפרת. נוסף על כך, להצלחה יש תקדים בסין, ברוסיה ובאמריקה הלטינית, שעשו בשנים האחרונות, כל אחת בתורה, עבודה ביקורתית-מחקרית משמעותית לגבי סוגיות של חברה, דת, תרבות, מדיניות וצבא במערב. האקדמיה בעולם הערבי נדרשת אפוא ללמוד מהניסיון המוצלח, ולהתחיל לנתח את המערב בכלים ביקורתיים. בנקודה זו, מג'דובי מונה שלושה נושאים כפרוגרמה למחקר אקדמי ערבי עתידי על המערב: הדת הנוצרית כמניע לקבלת החלטות פוליטיות, צמיחת המחשבה הקולוניאלית האירופית ומקומה של הכנסייה הקתולית בעולם הערבי והמערבי.
מג'דובי חותם בתזכורת: למערב יש שתי פנים. הוא אומנם דיכא את העולם הערבי באופן פוליטי ואינטלקטואלי משך שנים ארוכות, ועד עצם היום הזה תורם לדיכוי בדרכים אחרות. עם זאת, במערב ישנם מדינות וארגונים שדווקא מסייעים לעמים הערביים להתקיים ולהיאבק. זכר המפגשים האלימים עם המערב הביא לכך שבעולם הערבי לעיתים קרובות שוכחים את צדדיו החיוביים; אסור להסכין עם הפספוס הזה. העולם הערבי צריך אפוא להעמיק את ההיכרות עם פניו השונים של המערב ולחקור אותם לעומק באופן עצמאי. על כן דרוש אינטלקטואל ערבי נוסף, בעל "מחשבה ערבית טהורה", בממדיו של אדוארד סעיד. אולם אותו "סעיד חדש" אינו נדרש הפעם לפרק את יחסו של המערב ל"מזרח", כי אם את המערב עצמו.
מתבסס על עולם המושגים של סעיד
ההערכה שרוחש מג'דובי לעבודתו של סעיד עולה מהדברים באופן ברור, ובכתיבתו הוא מיישם רעיונות שמקורם בהגותו של סעיד. למשל, נראה כי כמו סעיד, גם מג'דובי מפנים לעומק את הזיקה בין ידע לכוח. הוא חולק עם סעיד את התפיסה שיצירת ידע על מושא מסוים ולמידתו למעשה מעמידות את מושא הידע בעמדת חולשה לעומת יוצר הידע. סעיד מזהה זיקה זו בתפקיד שנטל השיח האוריינליטסטי המערבי בדיכוי "המזרח"; ואילו מג'דובי מאתר אותה בהבחינו כי רוסיה וסין משקיעות בעשורים האחרונים מאמצים רבים בלמידת המערב, משום שהן נמצאות זה זמן ארוך במאבק עם ארצות הברית על עוצמה ועל הגמוניה. מג'דובי רומז למעשה כי זוהי איננה סקרנות לשמה אלא ניסיון לצבור יתרון, בבחינת "דע את האויב".
עם זאת, בנקודות אחרות נראה שסעיד היה מסתייג מדבריו של מג'דובי. הדוגמה הברורה ביותר היא הקביעה של מג'דובי כי במאה ה־12 הסתגר העולם הערבי בגבולותיו ואיבד עניין בכל מה שאיננו תרבות אסלאמית צרת אופקים וקנאית. זוהי כמובן הכללה מתמיהה לנוכח רוחב האופקים של ההיסטוריון אבן ח'לדון והסקרנות האתנוגרפית של הנוסע אבן בטוטה, אשר חיו שניהם במגרב המוסלמי במאה ה־14. אולם מעבר לבסיס העובדתי המעורער, טענה זו נשענת על זיהוי של האסלאם עם צרות אופקים, קנאות ושמרנות; זאת באופן שכבר סעיד עצמו הגדיר בפירוש כ"אוריינטליזם טהור" (אוריינטליזם, עמ' 99). כמו כן, כפי שמראה הסוציולוגית האמריקנית ג'נט אבו לוגוד, הנטייה להתעלם מהמורשת האינטלקטואלית של עולם האסלאם בימי הביניים היא לא יותר ממיתוס היסטוריוגרפי אירופוצנטרי.
אפשר אומנם שבקביעה זו הלך מג'דובי שולל אחרי נרטיב אוריינטליסטי לא מדויק. הוא עצמו טוען שחוקרים ערבים רבים נאלצים להסתמך על חיבורים מערביים גם בכתיבה על עולם האסלאם. עם זאת, דומני שדווקא במקרה זה מדובר ברעיון שמשתלב היטב בראיית עולם סדורה שעולה מדברי מג'דובי.
למעשה, מקריאה ביקורתית של מג'דובי משתמעת תפיסה של העולם כמרחב שבו ניצבים שני עולמות זה מול זה באופן סימטרי: הראשון, "המערב", הוא נוצרי – אולם לא ניתן להבחין בכך בנקל; לכן יש לחשוף כיצד הדת הנוצרית מעצבת את המערב עד ימינו, באופן סמוי. העולם השני, "העולם הערבי והאסלאמי" הוא מוסלמי (מסיבה זו כורך מג'דובי יחדיו את הערביות ואת האסלאם לכדי מונח סינתטי שהוא איננו מפרש). במסגרת מפנה היסטורי מוגדר בתכלית, במאה ה־12, פנו שני העולמות הללו לכיוונים הפוכים. המערב, מחד גיסא, בתאוות השתלטות על הזולת אך גם בסקרנות בריאה לגביו, החל ללמוד על שכניו ולמשול בהם; ובה בשעה "העולם הערבי והאסלאמי" הסתגר, איבד עניין בסביבה וחשף עצמו לשליטה ולדיכוי מערביים.
שני עולמות שונים
אם כן, מג'דובי מצייר שני עולמות שונים בלשונם ובדתם שהיו שווים במעמדם עד שברגע היסטורי מסוים נתכוננו ביניהם יחסים היררכיים. לפיכך, לא זו בלבד שמציאות חלופית להיררכיה זו היא אפשרית, היא אף מחויבת כדי לתקן את העיוות ההיסטורי. זהו פשר הקריאה של מג'דובי ללמוד על המערב: אם העולם הערבי והאסלאמי יחקור את המערב כפי שעשה המערב בעבר, הוא ישיב את השוויון האינטלקטואלי ההיסטורי על כנו. יתרה מזאת, הדבר יקנה לו כוח פוליטי במאבקים בין־לאומיים ויאפשר את ערעור ההגמוניה הגיאופוליטית של המערב. כך יושלם התהליך שהחל עם חיסול הקולוניאליזם המערבי, ושני העולמות ישובו להיות שווים ועצמאיים; ולכן דרוש מושיע חדש בדמות אדוארד סעיד בעל מחשבה ערבית טהורה שילמד את המערב.
כתיבתו של מג'דובי נושאת אפוא אופי אידיאליסטי, כמעט-מיתולוגי, ודומה שבחינתה בכלים היסטוריוגרפיים ואנליטיים עלולה להחמיץ ממדים חשובים שלה. עם זאת, אפשר להצביע על העובדה שאחד מגיבוריו – אדוארד סעיד עצמו, היה כנראה מסתייג ממנו. במבוא לאוריינטליזם, העיד האחרון על עצמו שהחקירה האישית שלו בספר מושפעת משתי עובדות יסוד: חינוכו המערבי בתכלית והפולמוס המתמיד שהוא ניהל עם אותו חינוך בהיותו "נתין אוריינטלי" (עמ' 30). הוא אף מונה בין מקורות ההשפעה על הגותו הוגים מערביים כמו פוקו, גרמשי, ויקו ואחרים, שאין להם זיקה מיוחדת לעולם הערבי. העובדות הללו הן רק אנקדוטות מתוך הזהות האינטלקטואלית של סעיד; אך ספק אם סעיד היה חש בנוח למול הגדרתו כבעל "מחשבה ערבית טהורה".
באופן עמוק יותר, מג'דובי מייעד ל"אדוארד סעיד הבא" תפקיד שקודמו כנראה לא היה יכול לקבל. באחרית הדבר למהדורת 1995 של אוריינטליזם, סעיד מצהיר בפירוש שהשיח האוריינטליסטי הוא מעל לכול אמצעי ששימש את העולם המערבי להגדיר את עצמו, על דרך ההנגדה ל"אחר". המערב לא חטא לדמותו האמיתית של "המזרח" וסילף אותה. אדרבה: אדריכלי האוריינטליזם למעשה קוששו מבחר אקלקטי של מציאויות ושל תופעות, המציאו ביניהן קשרים וכרכו אותן יחד במושג "מזרח", שנחיתות מובנית בו. האוריינטליזם אפוא איננו יחס משפיל כלפי "המזרח" – הוא המצאת "המזרח" בתור שעיר לעזאזל נחות שיישא כל תכונה שלילית ויותיר את "המערב" כשהוא מגובש, נעלה ומושל. במישור המציאות, סעיד מזכיר, "מילים כמו 'האוריינט' ו'האוקסידנט' אינן תואמות כל מציאות יציבה (עמ' 289)".
לפיכך, העובדה שאדוארד סעיד לא התיימר ללמוד את "המערב" עצמו, אלא רק היבטים מסוימים של שיח על "המזרח", איננה מתמיהה. ללא "מערב" אמיתי שניתן לחקור בתור תופעה, הדרישה של מג'דובי מתפרשת בתור אוריינטליזם במהופך, משהו מעין "אוקיסדנטליזם". קשה לראות כיצד דרישה לכינון שיח כזה, או הנרטיב שתומך בה, היו עומדים במבחן האנליטי של סעיד. לאור הזיהוי היסודי שמבצע סעיד בין אוריינטליזם לבין דיכוי ואלימות, ספק אם העמדות הללו היו עומדות גם במבחן המוסרי שלו.
עם זאת חשוב להדגיש: מג'דובי אינו קורא לאלימות בשום שלב, גם לא במרומז. הוא אינו שואף להכפיף את המערב לקולוניאליזם ערבי, והוא איננו פונדמנטליסט אסלאמי. הוא מתייחס אל "המערב" ואל "העולם הערבי והאסלאמי" כאל מהויות אמיתיות שאת קיומן סעיד שולל אומנם, אולם נראה שהמניע העיקרי שלו – שוויון אינטלקטואלי ופוליטי בעולם כולו – היה מקובל על סעיד. מעט פחות משני עשורים לאחר מותו של סעיד, קשה לדעת כיצד היה מגיב על הניסיון להעלות אותו באוב. כך או אחרת, מאמרו של מג'דובי הוא בגדר עדות נוספת להשפעה העצומה שהייתה להגות של סעיד עד ימינו. לא פחות מכך, הוא מדגים את העובדה שארבעים שנה לאחר פרסומו, אוריינטליזם ממשיך לתפקד כ"ספר קולקטיבי שמחליף אותי, מחברו [סעיד], יותר משיכולתי לצפות כשכתבתי אותו" (עמ' 288).
