במאמר שפורסם באתר הביקורתי דרג', המשוררת והעיתונאית הסורית מנאהל א־סהוי מפנה את חציה כלפי גברים בעולם התקשורת הערבי שאינם מתנגדים לאלימות נגד נשים. לשם המחשת עמדתה, א־סהוי מזכירה מקרה שהתרחש באירוע שבו הקריאה שירים שלה. כמה אינטלקטואלים שנכחו במקום גיחכו והחליפו בדיחות סקסיסטיות ביניהם, דבר שהתברר שקרה לעוד סופרות ומשוררות. במקרה אחר, חמור יותר, אשתו ההרה של עומר א־שייח', איש תקשורת סורי בכיר, פרסמה סרטון במדיה החברתית שבו נראתה עם פנים נפוחות ומדממות וסיפרה שבעלה היכה אותה לאחר ויכוח ביניהם בזמן שהיו באיסטנבול. האישה התקשרה למשטרה ודיווחה על האלימות נגדה.
התגובות, כותבת א־סהוי, לא איחרו להגיע. עדנאן עודה, איש תקשורת סורי בכיר אחר, לא הבין מדוע אשתו של א־שייח' הייתה צריכה לפרסם את הסרטון במדיה החברתית, וטען שהייתה צריכה לפתור את הסכסוך בינה לבין בעלה באופן פרטי. בהודעה תומכת בגבר המכה, הוא כתב בין היתר "כשאישה אוהבת אותך, גם אם אתה מנחית עליה טיל, היא עדיין תהיה מתוקה איתך כמו דבש". אותו עדנאן עודה פרסם פוסט אחר ובו קרא לנשים "חבורה של פרות" וכינה אותן "שמנות, פרות וזונות".
אף שעדנאן מחק את פוסט התמיכה באלימות נגד נשים, הפעם העניין לא עבר בשקט. נשים רבות הציפו בתגובה את הרשתות החברתיות לא רק במקרי אלימות והטרדה מינית שהופנו כלפיהן, אלא גם מתחו ביקורת על התרבות שמטייחת את הפשעים האלה. כל זה התרחש תוך כדי גל נוסף של תלונות נגד הישאם עלאם, עיתונאי ואיש תקשורת מצרי בכיר. א־סהוי עומדת על הדפוס המסתמן: מספיק שאישה אחת תתלונן נגד מישהו, ואז ישנו רצף של כמה תלונות נגדו. כך, זרמו עדויותיהן של נשים רבות על מקרי אלימות, מינית או פיזית, שחוו – הפעם במיוחד מצד אנשי תקשורת, אינטלקטאולים ותומכי זכויות אדם למיניהם – גברים שעד עכשיו נשים ראו בהם דוגמה ובטחו בהם.
כעת נשאלת השאלה מדוע עכשיו? מדוע עכשיו יוצאות נשים ומדווחות ומביישות את הגברים שהטרידו ותקפו אותן? לטענת א־סהוי, זה בגלל שלנשים פשוט נמאס, לנשים נמאס לחכות לחוק שיגן עליהן, וגם נמאס להן לראות גברים אלימים ומטרידנים מקודמים בעבודה וממשיכים להיתפס כאנשים נאורים בעיני החברה. נשים כבר אינן מחכות למערכת המשפט שתגן עליהן, והן מבינות שגברים אלימים כלפי נשים אינם יכולים להמשיך לטפס במעלה ההיררכיה המקצועית והחברתית. היום נשים יכולות לספר את הסיפור שלהן במדיה החברתית ולקבל את התמיכה שהן צריכות ברמה של הצלת חיים. כך, נשים יכולות לגבש דעות ברורות כלפי אלימות נגד נשים וכלפי גברים אלימים, כך הן יכולות לקבל את התמיכה ואת העזרה שהן צריכות בהיעדר חוק שיגן עליהן.
מקרים כאלה שמתפרסמים במדיה החברתית, מושכים אליהם גברים אחרים, חלקם אלימים בפני עצמם, שיגנו על הגברים המכים, חלקם גברים מכים ואלימים בעצמם, ואת תומכיהם מתוך אחווה מוזרה, שבעטייה הם מפרסמים הודעות תמיכה זה בזה. הכותבת חוזרת ותוהה לאורך המאמר כיצד גברים כאלה – עיתונאים בכירים שהם שוחרי זכויות אדם ונחשבים ליברלים, הם בעצם מטרידנים ומכי נשים או תומכים באלימות נגד נשים? אולי הגיע הזמן להוקיע את מעשיהם ולהוקיע אותם ולעשות את כל מה שניתן כדי שיפסיקו לבצע את מעשיהם הנתעבים על גבן של נשים.
גברים אלה רואים באלימות בתוך המשפחה עניין משפחתי פנימי, סוד משפחתי שצריך לפתור בתוך המשפחה ולא להוציאו החוצה כדי לא להשפיל את הגבר. כך, כל פשע נגד נשים שנחשף חושף עוד ועוד גברים אלימים ומטרידנים, בדיוק כמו שהסרטון של אשתו של עומר א־שייח' חשף לא רק אותו, אלא גם את עדנאן עודה.
דוגמאות כמו א-־שייח' ועודה, שני אנשים שנחשבים למגיני זכויות אדם, ויש כאלה שרואים בהם מהפכנים, מוכיחים כי בצורה לא הגיונית, עדיין ניתן להפריד את זכויותיהן של נשים מזכויות אדם. א-־סהוי מבהירה: גברים אלה לאינם יכולים עוד לדבר יותר על זכויות אדם. חשוב לשלול מהם את קולם ה"מוסרי" ולחשוף אותם במערומיהם. הגיע הזמן להגיד "לא" ולחשוף כל אנס וכל גבר שמדבר בעד חירויות, אך מתנגד לחירויות ולחופש מוחלט עבור לנשים.
עצמאותן הגוברת של נשים נתמכת בתנועה פמיניסטית רחבה, במדיה החברתית שמאפשרת חופש ביטוי לנשים ומספקת להן תמיכה מנשים רבות ברחבי העולם, ובאופן כללי במודעות גואה בעולם. אך הסיבה העיקרית שכל זה קורה כרגע במרחב הערבי, טוענת א-־סהוי, היא בגללכי שלנשים נמאס והן זועמות. זה מתרחש כי אי ־אפשר למשוך בחבל לנצח; הוא ייקרע בסופו של דבר. לנשים נמאס לשמוע מחברותיהן, מעמיתותיהן ומשכנותיהן על סיפורי השפלה ואלימות נגדן. לנשים נמאס לשמוע סיפורים אלה בלי להגיב,; לנשים נמאס לשמוע על גברים שמדברים בפומבי על זכויות אדם, אך מכים את בנות ־הזוג שלהן בבית. נשים היום לוקחות את הזכויות שלהן בכוח, בין אם זה דרך חשיפת הגברים האלימים או בהתמודדות זועמת, צינית או שכלתנית עם התופעה. כל אלה הן דרכים לגיטימיות עבור נשים ועבור צעירות ערביות.
נשים מרגישות נבגדות על ידי גברים דוגמת א-־שייח', שעושים הון פוליטי בתור ברונים ליברלים על חשבון גופן של נשים, חותמת א-־סהוי. נשים גם מודעות למחיר הכבד שהן עלולות לשלם כשהן חושפות גברים אלימים, אך שום מחיר אינו יכול להיות יותר כבד יותר מתחושת הבדידות והפחד של נשים רבות שזוכרות את הסטירות ואת ההשפלות שנאלצו לספוג לבדן. שום מחיר אינו כבד כמו נערה שצריכה להתמודד לבד עם האלימות המופנית כלפיה וחושבת שזה באשמתה, רק בגלל שהיא אישה.
