סמיר א־זבן, סופר וחוקר פלסטיני, פרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד מאמר תחת הכותרת "המרחב הערבי זקוק לסוג חדש של לאומיות". כבר בתחילת המאמר, הוא פותח בהסתייגות מפעולת הכתיבה עצמה: המרחב הערבי הוא מסובך מאוד, משתנה ללא הרף, ומקשה על יצירת תחזיות לעתיד. הוכחה לכך ניתנה למי שמחפש אותה בשמונה השנים האחרונות, השנים שחלפו מאז החל לנוע התהליך הפוליטי־חברתי הגדול שזכה לשם "האביב הערבי". כל התחזיות שנחזו בעניין האירועים בתקופה זו, טוען א־זבן, התבדו.
למרות זאת, א־זבן אינו סבור שיש לוותר על הניסיון להעריך מה יקרה בעתיד, וזאת בשל היתרון שגלום בניסיון כזה: הערכת העתיד היא לדעתו תנאי להתמודדות טובה יותר עימו, בפרט הערכה שמנתחת את ההזדמנויות ואת הסיכונים. התבוננות כזו עשויה ליצור עתיד טוב יותר, ובלבד שהיא ניגשת לתמורות במציאות באופן אובייקטיבי וענייני, ולא מושפעת מרצונותיו ומתקוותיו של מי שעורך אותה.
בהמשך המאמר מציע א־זבן קריאה משלו לאירועים ואת הכיוון שלדעתו אליו הם אמורים לנוע. המהות של מה שקרה במהלך אירועי האביב הערבי, מפרש א־זבן, הוא קריסת המשטרים הישנים של מדינות ערב וביעור העריצות שאפיינה אותם. זאת בעקבות כך שעמי האזור נטלו את גורלם לידם ותבעו דמוקרטיה. אומנם, בחלק מהמקרים, המשטרים לא הוחלפו; אולם בראייתו של א־זבן, בכל המקרים, תפקידם ההיסטורי של המשטרים הישנים הסתיים שכן הלגיטימיות שלהם, אפילו זו שלמראית עין, אבדה לבלי שוב. הם נחשפו במערומיהם: שולטים רק באמצעות כוח זרועם. לדעת א־זבן, זהו כבר סימן ברור לעתיד שכן אפילו משטר דיקטטורי מוחלט אינו יכול לשרוד לאורך ימים ללא מקור לגיטימיות מלבד אלימות.
משום כך א־זבן מתאר את אירועי האביב הערבי כקו שמפריד בין שתי תקופות בהיסטוריה ששונות מהותית זו מזו. ראייה זו של האירועים כנקודת מפנה היסטורית מאפשרת לא־זבן לטעון שהקשיים שבהם נתקלו המהפכות הללו אינם אלא מכשלות זמניות שעמי האזור יתגברו עליהן. כראיה לדבריו הוא מציין את סודאן, שבה רק לאחרונה, שמונה שנים לאחר פרוץ אירועי האביב הערבי, הביאו מחאות עממיות להחלפת השלטון. א־זבן מגדיל לטעון ששינוי היסטורי זה הוא כורח המציאות, דרך אשר מחד גיסא אין מנוס מלנוע בה, ומאידך גיסא – אין חזרה ממנה.
בנקודה זו של המאמר, פונה א־זבן להרחיב באפיון התמורה ההיסטורית ובמשמעות העובדה שהעמים הערביים באזור ביקשו ליטול את גורלם לידם. הוא מאתר תופעה שאפיינה את תנועות המחאה באביב הערבי: פעולה שמכוונת אל מדינת הלאום. יעדי המחאות והסיסמאות היו המשטרים הספציפיים במדינות השונות, והפרספקטיבה של הדרישות הייתה לאומית. המוחים אמרו "אומנם אנו ערבים, אולם לפני כן אנחנו בני המדינות הקטנות שלנו: תוניסאים, תימנים, מצרים, לבנונים, פלסטינים, לובים, סורים או סודאנים". בעיני א־זבן, זהו רעיון חדש.
א־זבן מעמיד את הגישה הזאת בניגוד חריף לגישה אחרת: הפאן־ערביות. זו הגישה שבשמה, לדעת א־זבן, גנבו שליטיהן הדיקטטוריים של מדינות ערב את המדינות מעמן. גישה זו ותפיסות שנגזרות ממנה כמו פוסט־קולוניאליזם או המאבק נגד ישראל למען הסוגיה הפלסטינית – שימשו את המשטרים הדיקטטוריים הערביים כדי להצדיק את ההפיכות הצבאיות שבאמצעותן הם נטלו את המדינה מאזרחיה. באמצעות סיסמאות רחבות, רחוקות מחיי היומיום, ובאמצעות הבטחות שאופן קיומן מעורפל כך שניתן לעשות בהן שימוש כמעט בלתי מוגבל, הסיטו המשטרים במדינות ערב את דעת הקהל מבעיות יומיומיות ואקוטיות.
א־זבן מרחיב בתיאור סוגיית המאבק בישראל ככלי שבאמצעותו דיכאו המשטרים הערביים את עמם: "סיסמאות המאבק הונפו, ובגינן הפסדנו במלחמות עם ישראל בזו אחר זו. היה מי שאף שחתם על הסכמי שלום עם ישראל, והמשיך לשחוט את עמו בתואנות שקשורות לסכסוך הישראלי–ערבי. הכול נדחה במרחב זה לטובת מלחמות שאיש לא יודע מה מטרתן".
לאור התיאור של כלי דיכוי זה של המשטרים הערביים שקיצם בא עליהם, לדעת א־זבן, באירועי האביב הערבי מתבררת חדשנותה של תפיסת הלאומיות שאפיינה את המחאות. האפשרות להגדרה עצמית כבני לאומים שונים נשללה עד אז מהעמים הערביים בידי שליטים שכפו עליהם עיסוק בסוגיות אחרות. האזור נשלט בידי תפיסות שהוכתבו מלמעלה – בידי עריצים, והדבר גרם לו "להירקב", לפי ניסוחו של א־זבן, או להצטברות של תסכול עד שהעמים הערביים הבינו ששליטיהם לא בונים להם לאום ושעליהם לבנות אותו בעצמם. על כן, הלאומים הערביים החלו בתהליך של בנייה מחדש, מלמטה – "מהמדרכות ברחובות ועד כיפת מבנה הפרלמנט". א־זבן אינו מתעלם מהעובדה שהרבה מתנועות המחאה האלה לא הגשימו עדיין את מטרתן, אולם הוא רואה את הצד החיובי בדבר: לדבריו, המחאות נטעו שורשים שיצמיחו שינוי היסטורי.
גישה אופטימית זו, מבליט א־זבן במילות הסיום של מאמרו: "פשעי העריצות לא יחסלו את חלום השינוי. להפך, הם מזכירים כמה הכרחי להיפטר מהעריצות הזו, יש לכך אלף סיבות. כשניפטר ממנה, ייווצרו לאומים חדשים במדינות ערב, לאומים שיעסקו בפתרון הבעיות הדוחקות של מדינותיהם. בעיות של אנשים".
