מאז ההרג של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כמה שבועות, ממתינים בישראל בציפייה מתוחה לתגובת הארגון בגבול הצפוני. בשני הצדדים נובעת האווירה הדרוכה מהחשש מפני הסלמה לא מתוכננת שתוביל לפריצת מלחמה, כפי שקרה בקיץ 2006. המלחמה ההיא הייתה קשה, אולם מה שהביא לסיומה היה בין היתר משא ומתן ארוך בין שני הצדדים בתיווך גורמים בין־לאומיים ומקומיים. כיצד נראה אותו משא ומתן בעיניים לבנוניות?
ד"ר טראד חמאדה, שכיהן כשר העבודה בממשלת לבנון בזמן המלחמה כאחד משני הנציגים של חזבאללה, פרסם מאמר ביומון הלבנוני אל־אח'באר ובו גילויים מרתקים מתקופת המלחמה. מתיאורו עולה תמונה מעניינת של מנגנון מורכב, רווי עמדות מנוגדות ואינטרסים מתנגשים, מנגנון שהייתה לו תרומה לא מעטה להגעה להפסקת אש אחרי שלושים ושלושה ימי לחימה.
גם בעיתות שלום, פעילות הקבינט הלבנוני אינה פשוטה. שרי הקבינט הם פוליטיקאים ולא אנשי מקצוע, עובדה קריטית במדינה כמו לבנון שבה השסעים הפוליטיים עמוקים במיוחד ומשקפים גם מתחים עדתיים. הנשיא וראש הממשלה הם אומנם אלו שקובעים אילו נושאים והחלטות יידונו בקבינט, אולם השלמת המלאכה מוטלת על השרים ואין זו מלאכה של מה בכך: עליהם לגבש עמדה, להכניס שינויים בהצעות שמובאות לפניהם ולעבדן לכדי החלטות, הכול לפי עמדותיהם והתמצאותם בנושאי הדיון.
בזמן המלחמה ביולי 2006 הייתה עבודת הקבינט קשה במיוחד: הוא נדרש לקבל במהירות החלטות הרות גורל; ההצעות שהובאו לפתחו היו גולמיות למדי ודרשו עיבוד רב, וראש הממשלה דאז פואד סניורה היה עסוק עד מעל לראשו במשא ומתן מול גורמי התיווך הבין־לאומיים. שלושים ושלושה ימי המלחמה היו אפוא ארוכים עבור השרים הלבנונים, כפי שהיו עבור מקביליהם הישראלים.
אולם בניגוד לישראל, בנסיבות הייחודיות של המלחמה ב־2006 סמכותם של הקבינט ושל ראשי המדינה בלבנון הייתה רק שנייה במעלה. לפניה, טוען חמאדה, ניצב מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה, שהיה היחיד שהתווה את המטרות בלחימה ובמשא ומתן להפסקתה, ולמעשה תפקד כ"מפקד הצבאי והפוליטי ומקבל ההחלטות היחיד". הוא עשה זאת תוך התחשבות בדעתם של כמה וכמה גורמים: המנהיג העליון של איראן ח'אמנהאי, מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, מפקד הזרוע הצבאית של חזבאללה עימאד מוע'נייה וכן "מועצת הג'יהאד" ו"מועצת השורא" – סמכויות הייעוץ בענייני צבא ומדיניות בחזבאללה, בהתאמה. הכול, לדעת חמאדה, מאורגן באופן "נבון, מתוזמר ויעיל ממש כמו מערכת השמש".
אם לא די במורכבות זו, בתום חמישה ימי לחימה, נוסף למשוואה גורם חדש: יו"ר הפרלמנט הלבנוני ויו"ר תנועת אמל השיעית נַבִּיהְ בֶּרִי. ב־16 ביולי שלח אליו נסראללה את היועץ הפוליטי שלו ובפיו הודעה: ההתפתחויות בשדה הקרב מעודדות, אולם בתחום המדיני המצב קשה. הקהילייה הבין־לאומית מעוניינת לחסל את החשבון עם חזבאללה אחת ולתמיד, וראש ממשלת לבנון סניורה אינו מוכן להתיישר לפי האינטרס של חזבאללה ועורם קשיים בניהול המשא ומתן. נסראללה מבקש אפוא שברי ינהל עבורו את המשא ומתן המדיני באופן אישי, "בלי שום פרלמנט או רשות מחוקקת".
ברי נעתר מייד, והבטיח לנסראללה כי מבחינתו חזבאללה ואמל הם גוף אחד; אומנם לאמל אין משגרי טילים, אולם בשדה המערכה המדיני ברי ואמל עומדים לשירותו של נסראללה בנאמנות מוחלטת. ברי ביקש משליחו שירגיע את נסראללה כי אין לו מה לדאוג בכל הקשור לחזית המדינית. כך חבר ברי אל סניורה במאמצים להשגת רגיעה – להלכה, כדי לסייע בקישור בינו לבין חזבאללה, למעשה כדי לפקח על פעילותו.
סניורה פעל למען מטרות ישראל
כיצד תפקדו כל השחקנים הללו זה לצד זה? היה מי שסבר שמקבלי ההחלטות בחזבאללה ניהלו את המערכה הצבאית, ונביה ברי ניהל את המשא ומתן המדיני לפי המטרות שהם התוו, וזאת באופן עצמאי ומנותק זה מזה. חמאדה דוחה אפשרות זו. בעת מלחמה, הוא קובע, התחום המדיני כרוך בטבורו בהתפתחויות בשדה הקרב, ולא ניתן לנהל משא ומתן במנותק מהן. החלופה שמציע טראדה להבנת תהליך קבלת ההחלטות היא מודל מורכב שבו חמישה גורמים מעורבים בקביעת העמדה הלבנונית במשא ומתן: נסראללה עצמו, מכלול יועציו ושותפיו בחזבאללה ובאיראן, נביה ברי, השרים השיעים בקבינט וראש הממשלה סניורה, שניהל בפועל את המשא ומתן הישיר מול המתווכים הבין־לאומיים. לרוע המזל, חמאדה מרחיב מעט מאוד על הדינאמיקה בין הגורמים הללו, אולם דבר אחד משתמע מדבריו בבירור: היחסים ביניהם היו עדינים ומורכבים.
כדי להבין מדוע, יש לעמוד כאן על דמותו של ראש הממשלה סניורה ועל האופן שבו חמאדה תופס אותו. רבים אומנם זוכרים את סניורה פורץ בבכי כשהוא מזכיר את הנזקים שגרמו הפצצות צה"ל בביירות במלחמה, והוא עצמו מעיד שהוא וממשלתו ניהלו את המאבק הדיפלומטי והמדיני מול "התוקפנות הישראלית" בפעלתנות וביוזמה. אולם חמאדה אינו חוסך ממנו ביקורת נוקבת וחמורה: לדעתו, סניורה פעל למימוש מטרותיה של ישראל במלחמה, לא פחות. הוא ביקש לפרוק את חזבאללה מנשקו, להביא לנסיגתו מדרום לבנון ולקדם את מימוש חזון ה"מזרח התיכון החדש", מונח שבנרטיב של חזבאללה פירושו שליטה אמריקנית מוחלטת על האזור והשמדת תנועות ההתנגדות. יש לומר: סניורה אכן הרבה לבקר את חזבאללה בגין ההרס שהמיטה המלחמה על לבנון, והוא ידוע בתור מי שאיננו נמנה עם תומכי הארגון, בלשון המעטה. אולם ספק אם החריפות שבה משתלח חמאדה בסניורה הייתה מקובלת אפילו על נסראללה עצמו. כך או אחרת, חמאדה משוכנע שסניורה ביקש בכל מאודו לחבל במאמצים להשגת הפסקת אש בתנאים נוחים ככל הניתן עבור חזבאללה.
לשם כך, מאמין חמאדה, ניסה סניורה לכפות את עמדתו על הקבינט ולא בחל באמצעים. בין היתר הוא הפעיל על השרים לחצים באמצעות גורמי כוח פוליטיים ובאמצעות התקשורת, שרבב לישיבות הקבינט יועצים שהיו למעשה עושי דברו, טיפח קבוצת שרים נאמנים ששירתו את מדיניותו, ואפילו שיקר לשרים השיעים במצח נחושה: הוא ביקש מהם לתמוך בצעדים מסוימים בטענה שהם תואמו במלואם עם נביה ברי. אולם סניורה לא ידע שהשרים השיעים בקבינט, כמו יתר הגורמים הנאמנים לקו של נסראללה במנגנוני המשא ומתן, הם ישויות נפרדות רק למראית עין; בפועל, הם פעלו כגוף אחד, בתיאום ובהרמוניה מלאים ומתוך תקשורת הדדית מתמדת.
חמאדה סבור שבזכות שיתוף פעולה מעין זה היה תפקודו של הקבינט במלחמה מופתי. הקבינט נטל חלק במשא ומתן ומילא תפקיד חשוב גם בעיבוד ההסכמים בין הצדדים לכדי "החלטות שיש להן תוקף חוקי בלבנון ובזירה הבין־לאומית". אלה היו הישגים חשובים במאבק המדיני, והדבר התאפשר תודות ל"גבורתם של השרים השיעים". חמאדה לא חוסך בשבחים לאותם שרים שיעים, שהוא עצמו נמנה עימם: הוא טוען שבקיץ 2006 הם הפכו את הקבינט ל"מצודה בצורה עבור חזבאללה ולבנון כולה", והדבר היווה את אחד מסודות ההצלחה של המשא ומתן במלחמה.
אם מהשורות האחרונות השתמעה נימה אפולוגטית, אין זה במקרה. לאורך כל המאמר חוזרים כחוט השני בדבריו של חמאדה עמדות מובלעות אך ברורות לגבי התנהלותם של השרים השיעים ושלו עצמו במלחמה. מחד גיסא, הוא מבקש להבהיר כי לא תמיד היה בידו להשפיע על קבלת ההחלטות וכי לעיתים קרובות נכפה על הקבינט סדר יומם של גורמים אחרים, ובכך מבקש כנראה לנקות את שמו מאשם שדבק בהתנהלות הקבינט. מאידך גיסא, הוא שב ומדגיש את חשיבות פעילותו של הקבינט ואת מקומו המרכזי בניהול המשא ומתן. נראה שבכך הוא מבקש להדגיש בעיקר את תרומתו שלו, ותעיד הביקורת החריפה שהוא מטיח במחבריהם של ספרים אחרים על המלחמה אשר "עשו עוול בלתי נסבל בכך שלא הזכירו בספריהם את שמותיהם של כל השרים שנטלו חלק במאמץ המלחמתי".
על כל זאת יש להוסיף גם שהמאמר של חמאדה הוא פרק מספר שכתב על תפקודו במלחמה ועתיד לצאת לאור בקרוב. בכך הוא מצטרף לשורה של פוליטיקאים לבנונים בעבר ובהווה שהתייחסו בכתיבתם לתפקידם במלחמה (למשל חסן פדלאללה, פואד סניורה ואפילו נביה ברי), והדבר איננו זר גם לקוראי העברית. יש להביא עובדה זו בחשבון בשעה שמנסים לאמוד את מידת האמינות בדיווחיו של חמאדה; אולם אם קוראים אותם במידת ההסתייגות הנדרשת ומתוך מודעות למגמות הכתיבה, הם עשויים להציג תמונה חיה, מעניינת ומאירת עיניים על ניהול המשא ומתן להפסקת אש כפי שראו אותו מצידו הלבנוני של שולחן הדיונים.
