ישראלים רבים נוטים לחשוב ש"אצל הפלסטינים אין קורונה". ייתכן ששורשי התפיסה הזו בפערים המספריים בממדי המגפה בין ישראל לרשות הפלסטינית, וייתכן שהיא קשורה לשלב המאוחר יחסית שבו צברה המגפה תאוצה בשטחי הרשות. אולי עומס ההתפתחויות שמלווה את הקורונה בישראל בתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והפוליטיקה משכיח מישראלים רבים שנגיף הקורונה אינו מבחין בין גבולות. מכל מקום, ברשות הפלסטינית הקורונה ישנה גם ישנה. שני מאמרים שפורסמו בראשית ספטמבר באתר התקשורת העצמאית הירדני חִיבְּר מציגים את האופן הייחודי שבו פגעה המגפה בפלסטינים. העיתונאי והיוצר הפלסטיני מחמוד אַבּוּ נָדָא משרטט את תולדות המגפה ברצועת עזה ובוחן את הקשיים שעימם מתמודדים העזתים בעת האחרונה בגינה. העיתונאית הפלסטינית שָׁדַ'א חַמָּאד בוחנת את כשלי הרשות הפלסטינית בהתמודדות עם המגפה, וחושפת כי היא קיבלה החלטות שאין להן דבר וחצי דבר עם טובת הציבור הפלסטיני . להלן תקצירי המאמרים.
קורונה בעזה: דוהרים לתהום
למעשה, מגלה מאמרו של אבו נדא, ברצועת עזה מגפת הקורונה היא עניין יחסית חדש. החולים הראשונים אומנם התגלו בה בשלהי חודש מרץ, אולם אלה נדבקו בנגיף מחוץ לעזה והוכנסו לבידוד סמוך לכניסתם לרצועה. החולים שנתגלו ברצועה בחמשת החודשים הבאים נדבקו גם הם בחו"ל ונמצאו תחת פיקוח ומעקב במרכזי בידוד ייעודיים. במשך זמן רב, נראה שהמגפה נבלמה על גבולות הרצועה.
האשליה התנפצה ב־24 באוגוסט האחרון, עת במשרד הבריאות בעזה התקבלה שיחת טלפון מבית החולים אל־מקאסד שבמזרח ירושלים. נמסר כי אזרחית שהגיעה לשם מן הרצועה לקבלת טיפול רפואי אובחנה כחולת קורונה. סמוך לאחר מכן, אובחנו גם ארבעה מבני משפחתה כחיוביים לנגיף, ובתוך ימים התברר שהמגפה פשתה ברחבי עזה. לדברי גורמים רשמיים, את הנגיף הכניסו אל גבולות הרצועה נשאים אשר בשל "טעויות אנוש" יצאו ממתחמי הבידוד בטרם עת. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, נרשמו ברצועה כ־3,300 מקרי הדבקה, מהם 1,400 חולים פעילים, ו־22 מתים – הכול בתוך כחודש מגילוי הנדבקים הראשונים בעזה עצמה.
עובדות אלה, מזכיר אבו נדא, מגשימות במדויק את תחזיות המומחים. אלה הזהירו כי בשל צפיפות האוכלוסין החריפה בעזה, למן הרגע שהמגפה תחל להתפשט בתוכה יהיה קשה מאוד לבלום אותה. זו גם הסיבה שהרשויות אימצו כבר במרץ צעדים מחמירים במטרה לבלום את ההתפשטות – התקהלויות נאסרו, מערכת החינוך הושבתה ומרכזי בידוד גדולים הוקמו בעלות אדירה. צעדים אלה, מעידות הרשויות עצמן, נועדו לקנות זמן כדי להכין את מערכת הבריאות לקורונה. אלא שההכנות לא הספיקו. עוד לפני ההתפרצות, הייתה תפוסת בתי החולים מלאה כמעט לחלוטין, ועם ההתפרצות הוסב בית החולים השני בגודלו ברצועה לטיפול בחולי קורונה. בכך נוצרו עומסים כבדים שמאיימים על בתי החולים העיקריים הנותרים. מלבד זאת, בשל מחסור בציוד רפואי ובתרופות, שירותים חיוניים נמנעים לעיתים אפילו מחולי סרטן וממטופלי דיאליזה. לאור זאת, נראה כי המגפה קירבה את מערכת הבריאות העזתית עוד יותר אל סף הקריסה.
עומס על מערכת הבריאות הוא כשלעצמו בשורה רעה, אולם בתנאי מגפה תהיינה השלכותיו חמורות פי כמה. זאת משום שבתי החולים המעטים בעזה שואבים אליהם תנועה רבה ותכופה של אזרחים מכל מחוזות הרצועה. לפיכך, ככל שתגבר בהם הצפיפות, יגדלו הסיכויים שהם יהפכו למוקד התפשטות בקנה מידה עצום. חמור מכך, אין כל ודאות שניתן יהיה לזהות התפתחות כזו בשלב מוקדם ולקטוע אותה, משום שברצועה קיים מחסור חריף באמצעי בדיקה. מאותה סיבה, ניתן לשער שמספר החולים ברצועה גדול באופן ניכר מאלו שידועים כיום. על כן, אין ללכת שולל אחרי האשליה שדי במיטות הטיפול הנמרץ ובמכונות ההנשמה המעטות שישנן ברצועה כדי להתמודד עם המגפה. מספר רב של חולים שלא אובחנו בשעתם ומצבם הידרדר, עשוי להתגלות במוקדם או במאוחר וקשה לראות כיצד תשרוד זאת מערכת הבריאות העזתית.
מתבקש לשאול מדוע הרשויות לא פעלו באופן נמרץ יותר כדי להכין את מערכת הבריאות למגפה. לא היה להן שום סיכוי, משיב אבו נדא, ישראל לא הייתה מאפשרת להן לעשות זאת. לדעתו, ישראל מבקשת לשמר לנצח את מערכת הבריאות העזתית במצב שברירי שעל סף קריסה כדי שיתאפשר להשבית אותה בן רגע ואת הלחץ שייווצר למנף כדי לפגוע בשלטונות חמאס. על כן היא מונעת מציוד רפואי להיכנס לרצועה ובהפצצותיה התכופות מעמיסה פצועים על בתי החולים. יתרה מכך, ישראל כולאת ברצועה חולים ופצועים, ומאפשרת להם לצאת לקבלת טיפול רפואי בחו"ל רק במקרים שבהם היא חוששת שהמערכת תקרוס באופן שלא ישרת את האינטרס הישראלי. זוהי הסיבה האמיתית שמערכת הבריאות בעזה נכנסה אל מגפת הקורונה שברירית ותשושה, ולאזרחים נותר רק להתפלל שהמגפה לא תנחית עליה מכת מוות.
הגם שאבו נדא ספקני לגבי אפשרות כזו, ייתכן שמערכת הבריאות העזתית תצליח להתמודד עם התפרצות המגפה ולמנוע את המחירים הגבוהים שהיא עשויה לגבות בחיי אדם. אולם אזרחי עזה כבר שילמו בחודשים האחרונים מחירים גבוהים במיוחד בתחום הכלכלי. ענפי התיירות, התעבורה והחינוך נפגעו מאוד כבר בחודש מרץ בד בבד עם הגבלת התנועה וההתקהלות ברצועה. המצב החמיר באופן דרמטי באוגוסט, עת בעקבות ההתפרצות המהירה הוכרז על עוצר יציאות מוחלט, והדבר גרר השבתה כללית של המשק. מאז אומנם עודכנו מעט הנהלים, ולכל אחד מ־32 תתי־מחוזות רצועת עזה נקבעה חבילת הגבלות לפי רמת התחלואה: בשעה שבשכונות מסוימות עדיין ננעלים מתחמי מגורים ואפילו בתים על יושביהם, באזורים מסוימים הותר לאחרונה לפתוח אפילו קניונים. מכל מקום, למרות ההקלות ברור כי המשק העזתי ספג מכה קשה.
גם אלה בשורות רעות בעבור רבים מתושבי עזה. רבים מהעובדים ברצועה מתפרנסים בשכר יום, ולעיתים קרובות במידה שאינה מספיקה להם לצבור חסכונות ליום המוחרת. העובדים הרבים שאינם מורשים לצאת לעבודתם באשמת ההגבלות נאלצים ללוות באופן קדחתני ולצבור חובות מתגלגלים. אחרים מסתמכים על הסיוע הדל שמעניקים ארגוני צדקה. ישנם מי שפשוט מתגנבים החוצה מביתם לעבודה; בעבורם, יום ללא עבודה פירושו ערב ללא ארוחה. לכל אלה אין פתרון מלא בטווח הנראה שכן שום תוכנית להסרת המגבלות לא פורסמה עד כה. לעת עתה, מספרים לאבו נדא מרואייניו, הממשלה איננה מאמצת אף תוכנית לסיוע לנפגעים הכלכליים של המשבר, וממילא המשק העזתי נמצא עדיין רחוק מאוד מרמת הפעילות השגרתית שלו. במצב כזה, צפויים להימצא בעזה עד מהרה לא פחות מ־300 אלף עובדים בשכר יומי ללא כל הכנסה.
כל האמור מותיר מעט מאוד אפשרויות פעולה למי שחיים בעזה. הם יכולים לקוות לסיוע מהרשות הפלסטינית, מהעולם הערבי ומהקהילה הבין-לאומית – אולם עד כה אלה סייעו רק במידה מוגבלת. ממילא עושה ישראל ככל יכולה לחבל בכניסת הסיוע לרצועה. סכנה אמיתית בקריסה כלכלית ובאסון בריאותי מרחפת אפוא מעל עזה, ואבו נדא מטיל את האחריות המוסרית על ישראל; אותה ישראל ש"מטילה על הרצועה מצור ומתערבת בניהול החיים בה עד לרמת מיטת האשפוז, התרופה, פרוסת הלחם וכוס המים."
קורונה בגדה המערבית: משבר בשימוש הרשות הפלסטינית
האופן שבו רואה חמאד את נזקי המגפה בגדה המערבית שונה בתכלית השינוי. בניתוח שלה, הכיבוש הישראלי נמצא רק ברקע; האשמה העיקרית היא הרשות הפלסטינית. בהתנהלותה הרשלנית, שללה הרשות ממערכת הבריאות את הכלים להתמודד עם המחלה, ובהתנהלותה הכוחנית והצינית בכל הקשור לתקנות הקורונה, גרמה לציבור הפלסטיני לאבד את האמון במדיניותה. באשמתה, איבדה הגדה את יתרונה היחסי למול עזה. כך, אף שמערכת הבריאות בגדה איתנה יותר ומצבם הכלכלי של הפלסטינים בגדה טוב מזה של העזתים – בגדה המערבית משתוללת היום מגפה חריפה עשרות מונים יותר מאשר בעזה. בניכוי הנתונים ממזרח ירושלים ומרצועת עזה, דווח על 38,000 אזרחים פלסטינים שחלו בקורונה ועל יותר מ־300 שמתו. המערכת הרפואית בגדה מתקשה להתמודד עם העומס ונתוני התחלואה אינם מנבאים הקלה מהירה.
כמו בעזה, גם בגדה המערבית בתחילה נדמה היה שהמחלה נמצאת בשליטה. לאחר איתור החולים הראשונים בעיר בית לחם, הכריזה הרשות על מצב חירום והודיעה על מוכנות מלאה לבלימת התפשטות הנגיף. היא ניצבה בפני אתגר משמעותי: כיצד תאכוף תקנות קורונה בשטח שחלקים גדולים כלל אינם נמצאים בשליטתה אלא בשליטת ישראל? הרשות מצאה פתרון יצירתי בדמות מערך גיאוגרפי של מאות "מועצות חירום" – נציגויות מתושבי מרחב עירוני או כפרי מסוים שיאכפו את תקנות הרשות בתחומן.
בתחילה, הפתרון נראה מבטיח. אנשי המועצות אכפו ביעילות את התקנות ואיישו מחסומי בדיקה למניעת תנועה אסורה. אווירת האופטימיות היחסית זכתה אפילו לביטוי ציורי בשם של המחסומים – אלה כונו "מחסומי אהבה" כדי לבדלם מהמחסומים השנואים שפורסת ישראל ברחבי הגדה. הצעדים הוכיחו את עצמם, ולאחר תקופת התפשטות מהירה בחודש מרץ, בראשית אפריל, נראה היה שחלה האטה בתחלואה ועם כמה מאות חולים בלבד המגפה נראתה בשליטה. הרשות זכתה לתשבחות על יעילותה, ונראה היה שהיא "יצאה בזול" ממגפת הקורונה.
בתוך חודשים התגלו ממדי הטעות: בין יוני ליולי התפשטה המגפה בגדה בגל שני עוצמתי, שנכון לרגע כתיבת שורות אלה נמצא בשיאו. הציות לתקנות הקורונה בקרב אזרחי הגדה פחת באופן משמעותי, ומערכת הבריאות מתקשה להתמודד עם היקפי התחלואה שגדלו כתוצאה מכך. לדעת חמאד, האשמה לכך מוטלת על הרשות מתחילת המגפה ועוד לפני כן. בבחינת התנהלותה והמגמות שהנחו אותה בשנים שקדמו למשבר ובעת הטיפול במשבר, מתגלה בבירור – הכתובת הייתה על הקיר למן הרגע הראשון.
כך עולה למשל מבחירתה של הרשות לנהל את משבר הקורונה באמצעות הכרזה על מצב חירום. לכתחילה זהו צעד לא חוקי: לפי חוק היסוד הפלסטיני, נדרש לשם כך אישור המועצה המחוקקת, וזו לא התכנסה זה יותר מעשור. צעד זה גם איננו נחוץ, שכן את הצעדים שנקטה הרשות מתוקף תקנות שעת החירום היא הייתה יכולה לנקוט גם מתוקף חוק "בריאות הציבור" הקיים. לדעת חמאד, למעשה הוכרז על מצב חירום מסיבה שכלל אינה קשורה למגפת הקורונה. ההגדרה המשפטית "מצב חירום" אפשרה לרשות לנקוט צעדים שהיא איננה יכולה לנקוט בעת שגרה.
כך, בין היתר, מכוח תקנה לשעת חירום, הוגדלו שכר בכירי הרשות וקצבת הפרישה שלהם. בדומה לכך, מנגנוני הביטחון של הרשות עצרו פעילים באחת מתנועת המאבק בשחיתות בתואנה שהם התקהלו בניגוד להנחיות. מעצרם של פעילים אחרים אפילו לא הוסווה בנימוקים הקשורים לקורונה; לאחר חודשי רדיפה פוליטית שנכשלה בהיעדר עילה משפטית להצטדק בה, תקנות מצב החירום שמו בידי הרשות את הכלים שאפשרו לה לעצור רבים ממבקריה. זו הסיבה שהרשות מכריזה שוב ושוב על הארכת מצב החירום עד שלעיתים נדמה שאין לה עוד כלים במאבקה במגפה.
הרדיפה הפוליטית מתאפשרת לרשות גם באמצעות כלי אחר ששמות בידיה תקנות הקורונה: מערך מועצות החירום. מועצות אלה, מזכירה חמאד, היו אמורות להלכה לתת קול למגוון מוסדות החברה והציבור; בפועל, הרשות הפקיעה אותן לצרכיה הפוליטיים הצרים. במועצות חברים כמעט אך ורק פעילי מפלגת השלטון "פתח" ואנשי מנגנוני הביטחון של הרשות. לא נכללים בהן חברי אף מפלגה אחרת או נציגי משפחות, חמולות ושבטים מקומיים; וזאת למרות שאלה מחזיקים בעמדות מפתח במרקם החברתי ובשלטון המקומי. באזורים מסוימים ההנהגה החברתית שייכת להם באופן בלעדי. מן המועצות הודרו גם אנשי צוותים רפואיים, נציגים ממערכת הבריאות ולמעשה, כל מי שבידם הידע המקצועי ההכרחי למאבק במגפה. כך שילבו המועצות בין הרעות החולות האופייניות למאבק במגפה ברחבי העולם – הפקעת המאבק מן התחום הטיפולי לידי תחום הביטחון, ניצול המשבר לקידום אינטרסים פוליטיים וקשב אפסי לצורכי הציבור והחברה בכל הקשור למשבר. כפי שאמר אזרח פלסטיני אחד לחמאד: "המועצות שייכות לרשות, לא לאזרחי הרשות".
הפקעת מועצות החירום לידי הרשות ומפלגת השלטון נשאה תוצאות הרסניות, והדבר בא לידי ביטוי במגוון מישורים שחמאד מזהה. הראשון הוא אותם "מחסומי אהבה" שאוישו, באופן אירוני, בידי חמושים ממנגנוני הביטחון של הרשות. המחסומים נוהלו באופן לא מקצועי ללא מעורבות אנשי רפואה, והם אפילו לא צוידו במדחומים. מאיישי המחסומים נהגו באזרחים בכוחנות ולפרקים בהתעללות לשמה, ולא אחת קרה שהם פתחו באש חיה לעבר אזרחים שהתעקשו לעבור בניגוד להנחיותיהם.
המקרה הבא שאירע בשכם ממחיש זאת אולי יותר מכול. בריאיון ששודר בפייסבוק בחודש יולי, פעיל חברתי מקומי בשם עמאד א-דין דוויקאת מתח ביקורת על אוזלת היד של הרשות בטיפול בנזקי המגפה. שעות מאוחר יותר הוא היה מעורב בעימות עם חמושים ממנגנוני הביטחון שביקשו לסגור בכוח, חרף התיאומים ובניגוד להנחיות, את אחת החנויות באזור. החמושים ירו בדוויקאת מטווח אפס והוא נהרג במקום. אומנם, הרשות טוענת שמקרים כאלה הם פעולות של חמושים סוררים שאינן מייצגות את מדיניותה. אולם לא קשה להבין מדוע הגבלות התנועה שהטילו הרשות וגופי האכיפה שהיא הקימה אינם זוכים לאמונם של רבים מהאזרחים הפלסטינים.
זירה נוספת שבה העדיפה הרשות שיקולים פוליטיים צרים על טובת אזרחיה היא הטיפול בפן הכלכלי של משבר הקורונה. לכתחילה הזניחה הרשות את האזרחים שמצבם הכלכלי הורע בעקבות המשבר ולא השיקה אף תוכנית רצינית לסייע להם. אל החלל שנוצר נכנסו מפלגות פוליטיות, משפחות, שבטים וארגונים חברתיים שביקשו להקל על הנזקקים בחלוקת חבילות מזון ובגיוס כספים. כוחם החברתי של אלה הניב סיוע משמעותי: בעיר יטא, למשל, משפחות מקומיות גייסו בלילה אחד בלבד חצי מיליון שקלים לרכישת מזון לנזקקים.
אלא שהרשות, במקום לרתום את הכוחות הללו לפתרון המשבר, ביקשה להפקיע מהם את הסיוע. אזרחים מסוימים שהכינו חבילות מזון לחלוקה התבקשו למסור אותן לידי מועצות החירום כדי שחבריהן יחלקו את החבילות בעצמם. לאחרים נאמר שיוכלו לחלק את התרומות בתנאי שישתמשו בכלי רכב עם סימני זיהוי של מנגנוני הביטחון. מי שלא הסכימו הושמו במעצר, והחבילות ממילא לא הגיעו ליעדן. המטרה מובנת מאליה: הרשות רצתה בכל מחיר להצטייר כיחידה שבכוחה להושיע את האזרחים. לחמאד נראה שמבחינת הרשות, לצעדים שמיטיבים עם אזרחיה אין שום תכלית אם אין בצידם רווח פוליטי.
מי שמשלמים אולי יותר מכול אחד אחר על התנהלותה זו של הרשות הם אנשי הצוותים הרפואיים. הם משלמים מחיר כבד במובן המילולי ביותר: בחודשים מאי ויולי, חלקם קיבלו מן הרשות רק מחצית משכרם, ואילו ביוני כלל לא שולמו להם משכורות. בהיעדר נציגים במועצות החירום, קולם אינו נשמע, ואולי זו הסיבה שבתחילת הגל השני למגפה היו בתי החולים ריקים כמעט לחלוטין מציוד רפואי, ושום לקח לא הופק מאז הגל הראשון. עובדים במרכז הרפואי "פלסטין" שברמאללה סיפרו לחמאד על מקרה נוסף שבו העדיפה הרשות שיקולי יוקרה ותדמית על פני טובת המטופלים. בהחלטת הרשות בוטלו בדיקות הקורונה האקראיות העיתיות בקרב אנשי הצוותים הרפואיים, וזאת פן תתגלה בקרבם התפרצות שתגרום לה לנזק תדמיתי. הסיכונים הגלומים בצעד כזה כמעט מובנים מאליהם. נראה שהם פשוט לא הטרידו מספיק את הרשות.
לדעת חמאד סיבות דומות הביאו לדחיקת אנשי בריאות הציבור מקדמת המאבק ההסברתי במגפה לטובת אנשי "פתח" ומנגנוני הביטחון. בראשית המשבר, אפילו שרת הבריאות הפלסטינית מאי כילה הודרה ממאמצי ההסברה, ואת התדרוכים היומיים לעיתונות העביר במקומה דובר הממשלה. זאת כדי להבטיח שמסרים זניחים כמו בריאות הציבור לא יתפסו בתדריכים אלה מקום שיכול להיות מוקדש להסברת האג'נדה הפוליטית של הרשות ושל מפלגת השלטון. נוכח מצב זה, נראה טבעי שאזרחי הרשות איבדו את אמונם ברטוריקה של הרשות ובצעדים שנקטה במאבק במגפה.
המדיניות הצינית והרשלנית של הרשות הביאה אפוא לתוצאות הרסניות בכל הקשור למאבק בקורונה. עם זאת, לדעת חמאד, זהו רק תסמין של בעיה עמוקה הרבה יותר: הזנחה שיטתית של מערכת הבריאות הפלסטינית. נוכח משבר כלכלי עמוק ורב־שנים שעימו היא מתמודדת, נראה שהרשות החליטה שהביטחון קודם לכול. זה שנים שתקציב הביטחון של הרשות כפול מתקציב הבריאות שלה; בכלכלה קטנה כמו זו של הרשות, פירושו של דבר שבמו ידיה חנקה הרשות את מערכת הבריאות.
אומנם, במענה למגפה, אימצה הרשות תקציב חירום שחלק גדול מתוכו מוקדש למאבק במגפה ולהחייאת המשק. אלא שכלכלנים מעידים שזהו צעד ריק מתוכן משום שבדו"ח התקציב חסרה התייחסות לנתונים קריטיים שבלעדיהם הוא חסר משמעות. כל כולו נועד אפוא להדוף ביקורת מצד ארגוני חברה אזרחית. בפועל, אפילו במהלך משבר כלכלי ובריאותי שכמותו לא נראה בה, הרשות איננה מסוגלת לקצץ בביטחון לטובת בריאותם ורווחתם של כלל אזרחיה. עד שהיא לא תעשה כן, צופה חמאד, הרשות תסתפק בלהאריך שוב ושוב את מצב החירום שעליו הכריזה ולנצלו לרעה. בינתיים, סימני שאלה בוהקים יותר ויותר מרחפים מעל מידת היכולת של הרשות להתמודד עם המגפה.
לסיכום, אבו נדא וחמאד אומנם עוסקים בנושאים משיקים, אולם בהכללה ניתן לומר שהם משרטטים שני דיוקנאות שונים של שתי מגפות שונות. ממאמרו של אבו נדא על מגפת הקורונה בעזה משתקף סיפור גבורה של קרב אבוד מראש: הרשויות בעזה עשו ככל יכולתן לבלום את המגפה, אולם כוחות גדולים כמו הכיבוש הישראלי, העוני והתנאים הקשים פשוט לא אפשרו להן להצליח. לעומתו, מאמרה של חמאד על מגפת הקורונה בגדה מספר את סיפורה של הרשות הפלסטינית הבוגדנית. זו אשר ברדיפת השררה הצינית והמקיאווליסטית שלה בגדה באזרחיה ולמרות רצונם הטוב המיטה עליהם מגפה שלא הייתה צריכה להתחולל לכתחילה.
מובן שבגוף המאמרים התמונה המוצגת היא רבגונית מעט יותר, אולם עדיין ניתן לתהות אם ישנן זוויות ראייה נוספות שמבעד להן ניתן לבחון את המגפה בפלסטין. מכל מקום, נראה שכמו פנים רבים אחרים של מגפת הקורונה המטלטלת את העולם בשנה האחרונה, גם את התשובה לשאלות הללו ניתן יהיה לדעת רק בעוד זמן רב.
