משבר הקורונה מטשטש יותר מתמיד את הגבולות ואת ההבדלים בין מדינות שונות. בעוד שבימים כתיקונם אנו מקבלים דיווחים שונים ומגוונים על מה שקורה בעולם, כעת נדמה כי החדשות שמגיעות מכל מקום כמעט זהות – כמה אנשים חלו בקורונה, כמה מהם מתו, ואילו צעדים נוקטת הממשלה כדי למנוע את התפשטות הנגיף. בתוך כך, באתר התקשורת העצמאי דרג' פורסמו השבוע שתי כתבות בנושא נגיף הקורונה בתוניסיה.
במאמר שפרסמה פאטמה בדרי, שוטחת העיתונאית התוניסאית את טענתה העיקרית – הצעדים שנוקטת הממשלה בתוניסיה מטילים את רוב האחריות על האזרח העני והמותש, במקום למצוא פתרונות כוללים ובני־קיימה.
היא מתארת כי הממשלה בתוניסיה, כמו בכל מדינות העולם, נוקטת צעדים שונים להתמודדות עם הווירוס. לאור היעדר שיח פוליטי מרגיע וכן לאור חוסר מודעות הציבור לנושא וחוסר יכולתה של מערכת הבריאות להתמודד עם המצב, נראה שצעדים אלה אינם נושאים פרי. כשנודע על החולים הראשונים במדינה, ננקטו באופן הדרגתי מספר צעדי מנע, בהתאם למספר החולים ולמידת הציות של האזרחים להנחיות, שהורו להישאר בבית. בין היתר, נסגרו בתי ספר, גנים, חלק ממקומות העבודה ומקומות בילוי, ונאסרו התקהלויות. כמו כן, ראש הממשלה אליאס אל־פח'פאח' הודיעה על סגירת הגבולות האוויריים והימיים של תוניסיה.
למרות חשיבותם של צעדים אלה, מבקרת בדרי את ההתנהלות של שלוש הרשויות בדמוקרטיה התוניסאית הצעירה. לטענתה, השיח הפוליטי לא הצליח לשכנע את האזרחים בחומרת המצב ובכך שעליהם לציית להנחיות. הדבר רק העמיק את משבר האמון בין הצדדים, במיוחד לאור הסכסוכים המתמשכים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. גם הנאום שנשא ראש הממשלה עורר תרעומת בקרב האזרחים – במקום להרגיע אותם שמערכת הבריאות ערוכה להתמודד עם המצב, הוא הטיל את האחריות בעקיפין על האזרחים. אומנם ידוע היום שחלק מהותי בהתמודדות עם התפשטות הווירוס קשור למידת הציות להוראה להישאר בבית, אבל אין לכך משמעות אם המדינה לא מספקת לאזרח את התנאים המתאימים לשמירה על בידוד. למשל, תוניסאים רבים נדרשים מצד אחד להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, אך מצד שני התחבורה בלתי יעילה וצפופה באופן שאינו מאפשר לשמור על מרחק זה מזה. המדינה מזניחה את תשתיות התחבורה הציבורית כבר שנים. באופן דומה, לא הגיוני שראש הממשלה יבקש מהאזרחים לתרום כסף למערכת הבריאות הציבורית, צעד שהתקבל בלעג רב. גם הנאום של הנשיא העביר מסרים דומים, מה שמוביל את בדרי למסקנתה – ממשלת תוניס מגלגלת את האחריות להתמודדות עם המגיפה על האזרחים, מבלי לספק להם תשתיות מתאימות לעשות כן.
בדרי מציינת כישלון נוסף בהתמודדות עם הווירוס, והוא המשך הסכסוכים בין שלוש הרשויות, שבמקום להנהיג קו אחיד בעת המשבר, הן ממשיכות לעסוק במאבקי הכוח ביניהן על השליטה במדינה. על אף שיו"ר הפרלמנט קרא לפגישה בין כל הגורמים כדי לדון בהתפתחויות, נשיא המדינה העביר מסר כי "כל רשות צריכה להישאר בתחום סמכותה", ובכך גרם אכזבה בקרב אזרחים רבים שקיוו לראות את השלטון מנהיג קו אחיד בהתמודדות עם המשבר.
כמו כן, בדרי מבקרת גם את המודעות המוגבלת של הציבור לממדי הבעיה. ממשלת תוניסיה סמכה על אנשים שחזרו ממדינות מוכות קורונה (למשל צרפת או איטליה) שישהו בבידוד עצמי למשך 14 יום לאחר חזרתם כדי למנוע המשך הדבקה פוטנציאלי. דרישה זו לא זכתה למענה בקרב אנשים רבים שהמשיכו לנהל את חייהם כרגיל. נוסף על כך, רבים כלל לא דיווחו על כך שחזרו מחו"ל או על מקום הימצאם כך שלא ניתן היה לבדוק אם הם מצייתים להוראות. התנהלות זו הובילה כמובן להתפשטות הקורונה ברוב מחוזות המדינה. למרות קמפיינים ופרסומים ברשתות החברתיות, רבים המשיכו להקל ראש במחלה. עם זאת, כעת ישנם חוקים המאפשרים להעניש אנשים שיפרו בידוד, ובדרי צופה שהם יגרמו לאנשים רבים יותר לפעול כנדרש.
לטענת בדרי, תוניסיה פנתה מלכתחילה לפתרון של בידוד עצמי מכיוון שמערכת הבריאות בה נעדרת יכולת לפקח על בידוד במוסדותיה, ולא קיימת תשתית טובה להתמודדות עם מגפה ויראלית בסדר גודל כזה. המשבר חושף את הבעיות הקשות במערכת הבריאות במדינה, שבמשך כבר למעלה משני עשורים אינה בראש סדר העדיפויות של אף ממשלה.
נוסף על אלה, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הפחד מהתפשטות המחלה גרם לבהלת קניות אדירה בקרב האזרחים. כתוצאה מכך, נוצר מחסור בחלק ממוצרי המזון הבסיסיים ובמוצרי היגיינה. המחסור במוצרי היגיינה לעיתים אף נוצל להעלאת מחירים, מה שהוביל לכך שצוותי פיקוח החלו לפקח על ייצור כמויות גדולות של מסכות, כפפות ואלכוג'ל.
בכתבה השנייה שפורסמה באתר שכותרתה: "איך מסבירים לאנשים שאסור להתנשק?" מספקת העיתונאית התוניסאית ח'ולה בו־כרים נקודת מבט אישית יותר על החיים בצל הגבלות הקורונה. הכתבה של בו־כרים, שכתובה בטון הומוריסטי, מנסה להמחיש לקוראים לאילו מצבים חברתיים אבסורדיים מביאה אותנו המגפה.
בו־כרים כותבת בגוף ראשון, ומספרת על חוויותיה כתוניסאית שמעוניינת לשמור על ריחוק חברתי, אך קרוביה חשים להט פתאומי לנשקה ולחבקה. ואכן, מאז פרוץ מגפת הקורונה, רמת הלחץ של הסובבים הולכת ועולה. היא מספרת כי אפילו אימה, אישה בשנות ה־60 לחייה, שהכריזה בתחילה כי אינה חוששת מהקורונה, החלה לאחרונה לדאוג לבריאותה, ייתכן שאף יותר מהרצוי. אווירת טירוף הקניות שאחזה באזרחי תוניסיה עוררה באימה של הכותבת את היצירתיות שבה, ולאחר שאזלו לה הכפפות, היא החלה להסתובב ברחוב עם שתי שקיות פלסטיק על כל יד. שכנה של האם כעסה עליה על כך שלא הסכימה לנשק אותה, ובתגובה ענתה לה האם כי היא לא דואגת לעצמה אלא חוששת לבתה. אך יצירתיותה של האם לא הסתכמה רק בייצור כפפות, וכעת היא שואפת להרחיב את פעילותה גם לתחום המסכות. האם עשתה את צעדיה הראשונים בתחום עסקי זה כשהחלה לתפור מסכות מבדים ישנים במקום לקנות אותן בחנויות במחירים מופקעים.
מאז ההכרזה על צעדי הריחוק החברתי כאמצעי למניעת התפשטות הקורונה, מתארת בו־כרים כי הסתגרה בביתה ויצאה ממנו רק לצרכים חיוניים; כמו כן, היא נמנעה מלהיות במגע קרוב עם אנשים. בתחילה, היא סברה שלא להתחבק ולהתנשק זה עניין פשוט, אך להפתעתה נתקלה בקושי מצד סביבתה לכבד את העוצר שהטילה על שפתיה ועל פניה. מאחר שהיא ובני משפחתה מתגוררים זה שנים ארוכות באותה עיר השוכנת לחוף הים, אין זה מופרך שהיא תיתקל לפחות בשלושה בני משפחה באותו יום כאשר היא יוצאת לסידורים שונים. כך למשל, בו־כרים יצאה לקניות, ולא הספיקה להתרחק מביתה בקושי 10 מטרים כשנתקלה בבת דודתה. בת הדודה הנלהבת עטה עליה בניסיון לנשקה, נשיקה שממנה ניסתה בו־כרים להימנע. חיוכה של בת הדודה נמחה באחת מפניה והתחלף במבט זועם כאילו הייתה מסוגלת להרוג בגלל העלבון. בו־כרים מתארת שהחליפה את חנות המכולת שלה, ובכך הסתכנה בהליכה של כמה מטרים נוספים שבכל אחד מהם יכול לארוב לה בן משפחה להוט למגע.
בסופו של דבר, היא הצליחה להגיע לחנות אחרת, אלא ששם נתקלה בקרובה של אימה, ובלי שהבינה מה קורה מצאה את עצמה מחובקת בזרועותיה תוך שהקרובה קוראת: "מתי אחתן אותך עם הבן שלי, תחשבי מהר לפני שהקורונה תתפשט!" היא ליוותה את דבריה בצחקוק ובעיטוש שגרם לליבה של הכותבת להחסיר פעימה. בשלב זה, החליטה בו־כרים כי אינה יכולה יותר לשתוק. אישה שחושבת שכדאי למצוא כלה לבנה בסופרמרקט היא בוודאי אישה שמסוגלת להפיץ קורונה לעשרות אנשים. "את צריכה להפסיק להתנשק, זה יכול לסכן את החיים שלך ושל בנך", אמרה לה. האישה החווירה. ייתכן שלמדה משהו מועיל.
מאוחר יותר באותו יום, עמדה בו־כרים בפני המבחן האמיתי – החבר שלה רוצה לבוא לראותה. האם היא תנשק אותו, או שמא תעמוד בסטנדרטים שהיא מצפה להם מהסובבים אותה? איך תנשק אותו, אם הוא עצמו סיפר לה שעמיתו לעבודה בא במגע עם חולה איטלקייה שהדביקה עשרות אנשים בווירוס?
בו־כרים חיכתה לחבר שלה על חוף הים. כשהוא הגיע, היא נמנעה מלנשק אותו, אבל הוא עשה זאת במקומה ונישק אותה על הלחי. רגשות מעורבים אחזו בה כשנקרעה בין טעמה המתוק של הנשיקה לפחד מפני מה שיקרה אחריה. החבר שאל אותה מדוע היא מגיבה בקרירות, והיא ענתה שהיא חוששת מהווירוס. אחרי כמה שניות של שתיקה, פרצו השניים בצחוק והתחבקו.
"איזו תועלת יש בעולם שבו אחיה ואהיה בריאה בלעדיו", חשבה בו־כרים, ואז נזפה בעצמה: "תפסיקי להטיף לאחרים! קודם תבודדי את עצמך מהחבר שלך, אם את באמת חושבת שנשיקה מסוכנת בימים אלה".
