יותר מארבעה עשורים חלפו מאז נחת אנואר א־סאדאת, נשיא מצרים דאז, בירושלים ב־19 בנובמבר 1977, כדי לדון בהסכם שלום עם ישראל, למרות התנגדות חריפה ליוזמתו הן מבית, הן מקרב מדינות ערב האחרות. לפני 40 שנה בדיוק, ב־2 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, וציון האירוע הזה חלף ללא טקסים מיוחדים או משדרים חגיגיים, לא בישראל, וכמובן שלא במצרים. אם חושבים על זה, במדינה שבה 90 מיליון אנשים, שלושה מכל ארבעה מצרים נולד למציאות שבה ישראל איננה מוגדרת רשמית מדינת אויב.
הסכם השלום בין שתי המדינות קבע כי "שני הצדדים יכוננו ביניהן יחסים נורמליים וידידותיים", ואף פירט כי מערכת היחסים הנורמליים שתיכון ביניהם תכלול "הכרה מלאה, יחסים דיפלומטיים, כלכליים ותרבותיים, שימת קץ לחרמות כלכליים ולמחסומי הפליה, לתנועה חופשית של בני אדם וטובין, ותבטיח קיום הדדי של הליכי משפט הוגנים לאזרחיהן" (לשון ההסכם).
מאז עלייתו של א־סיסי לשלטון במצרים בשנת 2013 התקרבו מאוד האינטרסים המצריים והישראליים, וכן האופן שבו רואים שני צדדים את הזירה המזרח־תיכונית. מצרים של א־סיסי רואה עין בעין עם ישראל של נתניהו את האתגרים שמציב האסלאם הפוליטי, בעיקר האסלאם מבית מדרשם של האחים המוסלמים ושלוחותיהם ברצועת עזה, קרי חמאס. אולם בניגוד לישראל, הרואה בחמאס אויב מר שיש למוטט את שלטונו ברצועה, למצרִים ראייה מפוקחת יותר. המצרים מבינים שלמרות סלידתם העמוקה משלטון חמאס שם, הם צריכים לשמור על "יחסי עבודה" תקינים עם התנועה, גם אם לעיתים צריך להראות לה מי הגורם החזק באזור, כפי שעשו בחטיפת ארבעת אנשי חמאס שהסתננו לסיני ושוחררו רק בעת האחרונה.
הטרור בסיני ובמצרים גופא מחייב את המצרים לשיתוף פעולה מודיעיני, ואף מבצעי, עם ישראל, ובהקשר הזה בעיני המצרים ישראל היא נכס ובעלת ברית אסטרטגית. בריאיון שהעניק נשיא מצרים לרשת CBS האמריקאית בינואר האחרון, סיפר הנשיא כי מטוסי חיל האוויר המצרי חוצים לעיתים לשטח ישראל בתיאום עם הרשויות. יתרה מכך, לאחר שנשאל אם מדובר בשיתוף הפעולה ההדוק ביותר עד כה עם ישראל, אמר הנשיא כי לשיתוף הפעולה עם ישראל טווח רחב של היבטים.
ההנהגה המצרית הנוכחית אינה מהססת לחשוף את היחסים האסטרטגיים עם ישראל, כפי שאפשר להיווכח בהתבטאויותיו חסרות התקדים כמעט של א־סיסי בכל הנוגע לישראל, לרבות פגישותיו עם ראש ממשלת ישראל, פנייתו אל הציבור הישראלי במהלך עצרת האו"ם, ואפילו ביקורו של שר החוץ המצרי בישראל במחצית 2016. אולם התבטאויות אלו מוגבלות אך ורק להנהגה, ואם גורמים אחרים במצרים, פוליטיים או אזרחיים, מתבטאים באהדה כלפי ישראל, או נפגשים עם גורמים ישראליים רשמיים, הם זוכים למקלחת של צוננים במקרה הטוב, ולפיטורים במקרה הטוב פחות.
כאשר פגש חבר הפרלמנט המצרי תאופיק עוכאשה בפברואר 2016 את שגריר ישראל במצרים דאז ד"ר חיים קורן הוא עורר על עצמו זעם במערכת הפוליטית המצרית וזכה לשלל גינויים וכינויים, כגון מרגל, בוגד, סוכן מוסד ועוד. לבסוף החליטו שני שלישים מחברי הפרלמנט המצרי להדיחו מהפרלמנט לאחר שהואשם בפגיעה ביחסי המדינה עם המדינות השכנות. גם האקדמאית המצרית מונא פרינס, שהתמודדה בעבר לנשיאות מצרים, העזה להיפגש בשלהי 2018 עם השגריר הישראלי הנוכחי במצרים ד"ר דויד גוברין ולהפיץ את תמונתם המשותפת. פרינס, דמות שנוייה במחלוקת במולדתה, נתבעה לדין, ובעיתונות המצרית שאינה ממסדית תוארה כבוגדת. אחרים, כמו מנהל מרכז אבן ח'לדון בקהיר סעד א־דין אבראהים, שביקר ביקור בלתי נשכח במרכז דיין בראשית 2018, תוארו כמשתפי פעולה עם "הישות הציונית".
עוכאשה, פרינס, ואפילו סעד א־דין אבראהים, הם דמויות שקל לחבוט בהם, ולהציגם באור שלילי. כאשר היחסים עם ישראל משווקים לציבור המצרי משווקים כיחסים פרגמטיים המשרתים את האינטרס הלאומי המצרי, הוא מוכן לבלוע את הגלולה ולגלות שלעיתים היא אינה מרה כל כך. למשל, הקמת פורום הגז האזורי בראשית השנה וביקורו של השר שטייניץ במצרים משרתים אינטרסים מצריים מובהקים, כמו ביסוסה של מצרים כמרכז אנרגיה אזורי, הרחקת השפעתה של טורקיה, וכמובן חיזוק כלכלתה של מצרים.
בכל הקשור ליוזמות הקשורות בישראל של חברה האזרחית במצרים – כאשר מעטים מאלה המגדירים את עצמם ליברלים ניסו ליזום יוזמות כאלה בשנים האחרונות, מיהרו גורמים מקומיים להיאבק בהם, לעיתים מתוך רצון לעשות הון פוליטי על גבם. כך, כאשר היה ניסיון להקים אגודת קולנוע מצרית־ישראלית, נתבע היזם הצעיר לדין. דבר דומה אירע כאשר תורגם לערבית ופורסם בעת האחרונה ספר ישראלי במצרים והוצג ביריד הספרים בקהיר.
מובן שמבין 90 מיליון המצרים רבים רואים בישראל אויבת מרה, ובעיניהם אמירותיו של א־סיסי ופועלו הם שיתוף פעולה עם הציונים (גם אמירות של פרשנים ישראלים מטעם עצמם, כמו אדי כהן, שאמר שהנשיא המצרי יותר ציוני ממנו אינן תורמות בהקשר הזה, בלשון המעטה). אולם חשוב לזכור כי במדינה שבה 40% מהתושבים חיים בעוני ובדלות, ישראל איננה מוקד העניין המרכזי. בעיות הקיום היום־יומיות, מחד גיסא, והמציאות הפוליטית המורכבת והמאתגרת עבור הגורמים הליברליים, מאידך גיסא, הם העניינים המרכזיים המעסיקים את המצרים בשנים האחרונות. מכאן, שלהבדיל מתקופתו של מובראכ, להנהגה במצרים היום נוח יותר לפעול במישור האסטרטגי מול ישראל.
להנהגה המצרית הנוכחית קל מאוד לעבוד עם מקביליה בישראל. א־סיסי מכיר טובה לישראל על שהיא אינה מותחת ביקורת פומבית על הנעשה בשטחה. למעשה, כבר לפני כמה שנים גזר נתניהו על שריו שתיקה בכל הנוגע למצרים, ואת היחסים מול קהיר הוא מנהל בעצמו, או באמצעות אחד מאנשי אמונו.
בדרך הזאת יכולות קהיר וירושלים לבסס יחסי אמון, והיחסים האלה צפים לאט־לאט גם על פני השטח. התקשורת המצרית הממסדית ארסית פחות כלפי ישראל, וגילויי אנטישמיות, שהיו נפוצים מאוד בעשור הקודם ובאלה שלפניו, התמעטו מאוד. גם מחוות קטנות, כמו ההיתר שניתן לצליינים הקופטים לבקר בירושלים, הם סימנים חיוביים. אולם כל עוד לא תגיע ישראל להסכם כולל עם הפלסטינים, הסכם שבו צריך להיות למצרים תפקיד משמעותי, יהיה קשה לשנות את דעת הקהל המצרית כלפי ישראל במהותה.
