ישראל מאפשרת הגמוניה איראנית במזרח התיכון

ישראל מפציצה בסוריה פעם אחר פעם. היא תוקפת נכסים של המשטר הסורי, של משמרות המהפכה האיראנית ושל המיליציות הכפופות להם, ובפרט את חזבאללה. בסיסי צבא, מחסני נשק ושיירות עם אמצעי לחימה שלהם מופצצים על ידי טילים ומטוסים. בשנתיים האחרונות אנחנו עדים לגידול משמעותי בכמות התקיפות: רק בנובמבר 2019 ישראל תקפה פעמיים בסוריה, ובשבועות האחרונים היא תקפה גם בעיראק.

 

יש כמה הערות שצריך להעיר כאן. תחילה, כשישראל תוקפת, יתר הצדדים לא מגיבים, אלא מסתפקים בלטעון לזכות לעשות זאת בזמן ובמקום המתאימים. שנית, איראן מנסה אומנם לגרור את ישראל לעימות בזירות סוריה ועזה (לדוגמה, סבב הלחימה האחרון בעזה ב־14-12 בנובמבר); עם זאת, היא נמנעת מכניסה לעימות ישיר עם ישראל, אפילו באמצעות חזבאללה. בהקשר זה, אפשר להזכיר שבתחילת השנה שעברה ישראל חדרה אל שטח איראן עצמה ותפסה חלק ניכר מארכיון הגרעין של המדינה – כל זאת ללא תגובה מצד איראן. שלישית, אומנם לעיתים איראן אכן מנסה לגרור את ישראל לעימות, אלא שעבור איראן עימות כזה הוא כלי בשירות צרכים פוליטיים קצרי טווח. הסוגיה הפלסטינית ורעיון ההתנגדות הם רק כסות לאותם צרכים.

 

מדוע ישראל תוקפת בשנתיים האחרונות בתכיפות ובעוצמה גדולות יותר לעומת בשנים הקודמות? כדי לענות על שאלה זו, ישנו עניין שחשוב להבין: ישראל וארה"ב טיפחו את איראן כדי שזו תערער את הסדר במזרח התיכון הערבי. עתה, משאיראן מילאה משימה זו, הגיעה העת להחליש אותה.

 

ניסיונה של איראן לכפות את ההגמוניה שלה על מדינות המזרח התיכון הערבי, ובהן עיראק, סוריה ולבנון, באמצעות המיליציות שלה – אינו מתרחש בלא ידיעתן של ישראל ושל ארה"ב. ההפך הוא הנכון: שתי האחרונות הן אלה שמאפשרות לאיראן, באופן עקיף, לכפות את ההגמוניה שלה. כך, לאחר שפלשה לעיראק בשנת 2003, ארה"ב מסרה את המדינה למיליציות הכפופות לאיראן; היא פירקה את מנגנוני המדינה, ובכלל זה את הצבא, את מערכת הביטחון ואת מערך הבירוקרטיה והשירותים; ובתקופת המושל הזמני של עיראק פול ברמר, היא ניסחה עבור עיראק חוקה בעלת מאפיינים עדתיים. ארה"ב האמינה ששורת הפעולות הללו תפתח לאיראן מרחב פעולה שבו היא תוכל לחולל כאוס ופילוג במזרח התיכון הערבי. לפי התוכנית האמריקאית, איראן האסלאמית ושלוחותיה – משמרות המהפכה, כוח קודס והמיליציות הכפופות באזורים השונים – אמורות לבצע את "העבודה השחורה" ולמוטט את המדינות ואת המבנים החברתיים של המזרח התיכון הערבי.

 

מאותה סיבה, ישראל אפשרה לאיראן להגדיל את השפעתה בסוריה ובלבנון. בהקשר הלבנוני, התופעה ברורה אף יותר לאחר הנסיגה של ישראל מלבנון בשנת 2000, אז פנה חזבאללה אל הזירה הפנים־לבנונית וחדל מפעולות ההתנגדות. נציין שחזבאללה לא ירה אפילו כדור אחד לעבר ישראל במהלך שורה של אירועים: האינתיפאדה השנייה שארכה חמש שנים (2004-2000) ושלוש המלחמות שישראל ניהלה מול עזה בשנים 2008, 2012 ו־2014. יוצא הדופן הוא האירוע שבו חטף חזבאללה שלושה חיילים ישראלים בשנת 2006 והמלחמה ההרסנית שהגיעה בעקבותיו, מלחמה שהביאה על לבנון חורבן כה גדול עד שמזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה נאלץ להתנצל עליו לאחר מכן. אלא שגם אירוע זה לא נבע מהתנגדות אמיתית. קדמו לו ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל־חרירי ויציאת הכוחות הסוריים מלבנון. חטיפת החיילים נועדה לכסות עליהם ולמקם את חזבאללה כגורם משמעותי בלבנון. ניסיון זה נמשך עד היום.  

 

על כן, ולמרות מה שטוען חזבאללה שוב ושוב, הוא פנה עורף להתנגדות כבר בשנת 2000, לפני 19 שנים. את השנים האחרונות, לעומת זאת, הוא מקדיש לרצח סורים, להריסת בתיהם ולגירושם – הכול למען הגנה על משטר בשאר אל־אסד. בעת האחרונה, אנחנו רואים שהוא מצא לו עיסוק חדש: הגנה על המשטר העדתי המושחת של לבנון. בה בעת, איראן עושה אותו דבר בעיראק באמצעות המיליציות של הגיוס העממי.

 

החל בשנה שעברה (2018), ישראל הגדילה את כמות התקיפות. התקיפה הישראלית החריפה ביותר ב־2018 התרחשה באפריל ליד חמאה, והושמד בה בסיס איראני גדול שהכיל מחסני נשק. השנה, התקיפה האלימה ביותר בסוריה התרחשה בחודשים יולי-אוגוסט. ישראל תקפה אז שורה של מטרות: תחילה את שדה התעופה אל־מזה בבירה דמשק; מאוחר יותר מטרות בעיר חומס, מתקנים צבאיים ששייכים לאיראן וחזבאללה באל־כיסווה שמדרום לדמשק, בסיס של גיס 1 של הצבא הסורי, מתקן של המרכז למחקרים מדעיים בג'ומראיא, מתקנים צבאיים בסחנאיא, מספר בסיסים צבאיים של חזבאללה ברכס אל־קלמון ועוד בסיסים בחומס. בהמשך, תקפה ישראל שוב בסיסי צבא בדמשק, והביאה למותם של עשרות בני אדם, ובכללם פעילי חזבאללה ואנשי צבא איראנים. באותו זמן, ישראל פגעה גם במפקדות של חזבאללה בבירת לבנון ביירות.

 

לסיכום, יש חוסר הגינות בלהתפאר בהתנגדות כשההתנגדות האמיתית נפסקה לפני שני עשורים. חוסר ההגינות כבר זועק לשמיים כשכוחות ה"התנגדות" הללו עושים שימוש בכוח ובנשק שלהם כדי לדכא עמים שנאבקים להשתחרר מעולם של משטרים מושחתים, עריצים ועדתיים. כך או כך, קווי (אי־) העימות עם ישראל הם רק תירוץ. הם רק מעטה שמסתיר תחתיו ניסיון לקבור את שאיפתם של העמים בסוריה, בלבנון, באיראן ובעיראק – לעתיד טוב יותר.