בחודש פברואר השנה התפרסמו תמונות מוועידת ורשה, שבהן נראה שר החוץ התימני של תימן, ח'אלד חוסין אל־ימאני, יושב לצידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. דיווחים בכמה עיתונים על שיחה או "קשר חשוד" שהתקיימו בין השניים, הספיקו כדי לארגן הפגנות מחאה בדרום תימן ובצנעא. באופן רשמי השלטון בתימן שולל קיום קשרים עם ישראל, מתנגד לנורמליזציה ומציג את תימן כתומכת נאמנה בפלסטינים.
קווי המתאר האלה מבטאים אולי את המכנה המשותף היציב היחיד המסתמן בין בעלי הבית היריבים בתימן: הממשל התימני המודח, הנמצא ברובו בעיר עדן שבדרום המדינה, ושלטון המורדים החות'ים, שתפסו חלקים נרחבים מהמדינה בסוף 2014 ובראשית 2015, ובכללם את הבירה צנעא. ההבדל העיקרי בעמדותיהם כלפי ישראל נעוץ בהדגשת המרכיב הדתי אצל החות'ים – החות'ים המשתייכים לענף הזיידי של האסלאם השיעי, רואים בתימן חלק מחזית אסלאמית נגד ישראל ולמען העניין הפלסטיני, ועמדתם המוצהרת האנטי־ציונית ואנטי־אמריקאית משתקפת היטב בכרזה שהייתה לסימן ההיכר שלהם: "מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם".
אלא שנקודת המבט של דרום חצי האי ערב על ישראל מורכבת יותר, והיא מושפעת ממצבה העגום של תימן, השקועה במלחמה נוראית מראשית 2015, ומהיעלמותה, למעשה, של הקהילה היהודית הוותיקה והחשובה, שמנתה ערב המלחמה הזאת כמה עשרות יהודים.
מרבית יהודי תימן הגיעו לישראל במבצע "על כנפי נשרים", בשנים 1949‑1950, דרך עדן, שהייתה אז בשליטה בריטית. על פי כמה הערכות אחרי 1950 נותרו בתימן בין 1,000 ל־3,000 יהודים, ועד סוף 1962, כאשר התחלף השלטון הדתי בהפיכה צבאית ומוסד האמאמות השיעית בתימן בא אל קיצו, עלו לישראל עוד כמה מאות. מאותה השנה ובמשך כמה עשורים אסרה הממשלה המהפכנית הרפובליקנית על יציאת יהודים ועל קיום קשרים עם בני משפחותיהם בישראל. בשנות ה־90 של המאה ה־20 (לאחר יצירתה של תימן המאוחדת ובעקבות הסכם אוסלו) התאפשרה שוב יציאתם של יהודים מתחומי תימן לישראל.
קשרים בלתי רשמיים ומעורבות ישראלית בענייני תימן אפשר למצוא גם במלחמה שפרצה בראשית שנות ה־60, שהחלה כעימות פנימי והתפתחה למלחמת כול בכול בהשתתפות סעודיה ומצרים. באמצעות מטוסי תובלה הצניחה ישראל תחמושת וציוד רפואי מעל שמי תימן וסייעה למחנה המלוכני בתימן (בראשות האמאם מוחמד אל־בדר) ולשלטון הסעודי, נגד מצרים בראשות ג'מאל עבד אל־נאצר.
במלחמה הנוכחית, מראשית 2015, ישראל מואשמת בהכשרת לוחמים (לוחמים שגייסה מדינת איחוד האמירויות, חברת הקואליציה שמובילה סעודיה נגד החות'ים בתימן, כחלק ממערך שכירי החרב שהיא מעסיקה בתימן). נוסף על כך, נראה שחברות ישראליות פרטיות מכרו לאיחוד האמירויות ולסעודיה שירותים צבאיים, וייתכן שאף נשק. על פי דיווח סעודי, בסוף 2018 נאותה ישראל בלחץ אמריקאי למכור לממלכה את מערכת "כיפת ברזל" נגד התקפות טילים מצד החות'ים על דרום סעודיה ועל הבירה ריאד.
הישענותו של השלטון התימני המודח על מאמצי הלחימה הסעודיים, לצד תלות פוליטית וכלכלית בסעודיה, תנאים שהתקיימו גם טרם המלחמה, מחייבים את נציגי הממשלה בדרום תימן לנקוט זהירות בביקורתם כלפי ישראל. ובסופו של דבר, יש פער בין הצהרות השלטון והדימויים שהוא מטפח על היהודים ועל ישראל, לבין התנהלותו למעשה, פער המלווה את ההיסטוריה של תימן.
מעורבות ישראל במלחמה בשנות ה־60 היא דוגמה אחת, אבל גם בתקופות מוקדמות יותר אפשר למצוא עדויות להתנהלות המורכבת כלפי ישראל והיהודים. למשל, בסוף 1922 פרסם האמאם יחיא צו שאסר על יהודים לצאת מתימן. צו זה נותר בתוקף עד 1949. הצו היה בעיקרו תוצר של לחץ פלסטיני על תימן להשתתף במאבק בפלשתינה־א"י באמצעות מניעת הגירה של יהודים שיוכלו לחזק את היישוב היהודי. חאג' אמין אל־חוסיני אף ביקר בתימן ב־1934 והדגיש בפני האמאם את חשיבות יישום הצו ואכיפתו. אלא שהמדיניות הרשמית לא צמצמה את מספר העולים מתימן (עלייה שהחלה עוד ב־1881 והתחדשה אחרי המלחמת העולם הראשונה), להיפך, מספרם עלה. יהודים פנו בבקשות אישיות לאמאם לנסוע לארץ ישראל מסיבות דתיות (למשל, כדי להיקבר בארץ הקודש, או כדי להצטרף לקרובי משפחה), ובקשותיהם נעתרו. גם בסוגיית האכיפה נקט האמאם גישה מקלה ולעיתים אף העלים עין, וממילא באזורים שונים בדרום, ובעיקר בחבליה הצפוניים של תימן, הייתה אחיזתו רופפת יותר.
התנהלותו הפרגמטית של האמאם יחיא נבעה בחלקה מזיקה דתית משותפת, למשל, יחסם של הזיידים והיהודים למשיחיות, ומרצון לשמור על יציבות פוליטית ועל הסדר החברתי, בעיקר בשנות שלטונו הראשונות, שבהן פעל להרחבת שטחי מרותו ולביצור סמכותו בהם. בראשית שנות ה־40 עוד הקל האמאם את ידו על היוצאים לארץ ישראל, גם בשל התנאים הקשים בתימן בעקבות בצורת מתמשכת, רעב ומגפות שגרמו לקשיי פרנסה. חרף המאבק הלאומי שהתנהל בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל ביטל בנו של יחיא, האמאם אחמד, את הצו ב־1949 ואפשר ליהודים להגר מתימן לישראל, בכמה סייגים, ובהם האיסור על הוצאת זהב מתחומי תימן. גם לאחר קץ שלטון האמאמות, במהלך מרבית שנות ה־60, התאפשרה יציאתם של יהודים לישראל (בעיקר דרך עדן).
כאמור, היחס ליהודים בתימן הושפע מהיחס לישראל ולעניין הפלסטיני, והמיעוט היהודי בתימן סבל גם מגילויי אלימות ושנאה, כמו הפרעות בעדן בסוף 1947. מה שהחל בשביתת הזדהות עם הפלסטינים בדצמבר 1947 (בעקבות החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה), הפך לגל התפרעויות ואלימות נגד יהודים בעדן ובשיח' עות'מאן, ובהן נהרגו כמאה יהודים ויותר ממאה נפצעו. אירועים דומים התרחשו בשנות ה־40 גם במדינות אחרות, כמו עיראק, מרוקו, לוב ומצרים.
אחרי העלייה הגדולה פעל השלטון במגבלות כוחו להגן על היהודים שנותרו בתימן. למשל, כאשר נרצח משה יעיש־נהרי בריידה מצפון לצנעא בדצמבר 2008, דֻווח כי הרוצח, טייס לשעבר בחיל האוויר של תימן, הואשם בעבר ברצח אשתו, אולם לא ריצה עונש מאסר בשל הסדר כספי עם משפחת הנרצחת. עוד נטען כי הוא קיצוני וסובל מבעיות נפשיות, וכי זו הייתה העילה לשחרורו משרות המדינה.
ב־2009, כאשר גברה המתיחות הפוליטית בתימן והתגבר כוחם של החות'ים, הועברו יהודים ממחוז צעדה הצפוני, מעוזם של החות'ים, למתחם מבוצר בעיר הבירה צנעא, בקרבת השגרירות האמריקאית, והתקיימו שם מקצבה קטנה מטעם השלטונות. לאחר שתפסו החות'ים את השלטון ב־2015 גבר החשש לביטחונם של מעט היהודים שנותרו בתימן. החות'ים נתפסו בעיני הממשלה הרשמית של תימן ובעיני רבים במערב ממשיכי דרכה של האמאמות, או מי שמבקשים להשיבה, גם במחיר ברית עם איראן. כבר בפברואר 2015 הודיע נציג מטעם החות'ים האחראי למתחם ולאזורים נוספים בבירה, כי ליהודים לא יאונה כל רע וכי הם בטוחים. הוא הוסיף ואמר: "הבעיה של החות'ים היא לא עם יהודי תימן, אלא עם ישראל, שכבשה את פלסטין".
במהלך המלחמה אפשרו החות'ים למשלחות סיוע הומניטרי להעביר מזון וציוד למעט היהודים שנותרו במתחם המאובטח בבירה צנעא. במצבה האיום והטרגי של תימן, מוכת הלחימה והרעב, היהודים האחרונים שנותרו בה, שרידי קהילה ותיקה במרחב מוסלמי העומדת להיעלם, נתונים לחסותו של שלטון שחרט על דגלו "מוות לישראל".
